גם כשאני עושה טעויות (ומודה בהן) יש לי סיבה (או תירוץ) אבל בזוגיות, במיוחד אם היא טובה ועובדים עליה כדי שתמשיך להיות טובה , כדאי להניח לפער בין שני הצדדים להפוך למאבק.
כשאני טועה אני מודה שאני טועה.
לגמרי מבינה שהכאבתי. התנהלתי בצורה שגויה.
עשיתי את מה שאני נוהגת לעשות לאחרונה, לאדם הלא נכון. הקרוב לי ביותר.
לקפוץ מאחד לשני ועוד בדרך הזאת היה מעשה שיטי להחריד. ובאמת לא משנה מה הסיבה שראיתי אז או הנוספת שחושבת עליה עכשיו. יש דברים שלא עושים ולא משנה מה הסיבות לכך.
לא משנה מה הסיבה. חשוב הפתרון ודרך ההתמודדות.
התמודדנו עם זה בצורה מכובדת. גאה בו. מודה לו.
והפתרון? אי אפשר לאכול את כל העוגה ולהשאיר אותנו שלמים.
אני לא יכולה לקבל הכל - גם את האינטימיות עם אחד, גם בדס"מ עם השני וגם חופש עם כל העולם. יותר מידי משתנים וזה לא מתאים.
אם יוצאים בחבורה אז לצאת בחבורה.
אם אני עם אוש אז אני עם אוש.
רוצה להיות עם העוגיה? לחוות איתו חופש? אז בנפרד.
חופש.
מושג בעייתי. זה מה שמרבית הפתוחים מבקשים.
אוש רואה בחופש מוחלט אנרכיה. זקוק לכללים וחוקים.
ואני מצייתת. כי הוא חשוב לי. כי אנחנו חשובים לי.
הבדס"מ מאד שונה מהפולי. בבדס"מ ברור מה מותר ומה אסור. אני מבקשת רשות ונענת בכן או בלא.
בפולי לא מבינים את זה. כל אחד אדון לעצמו. מה פתאם לבקש רשות? קשה לו? שיעבוד על עצמו!
זה לא עובד ככה. לא אצלנו.
כל אחד מאיתנו עובד על עצמו אבל לא מוותר על עצמו.
אנחנו מאד דומים אבל גם מאד שונים בכמה דברים.
מנסים להכיל את השוני הזה. עושים (בעיקר עושה) מלא טעויות בדרך אבל משתדלים למען הביחד שלנו.
הוא סוג של דאבל מונוגמי
אני סוג של זונה.
