נראה לי שהוא רוצה שאקנא לו.
רוצה שיהיה לי קשה. לא רק לו
אבל הוא טועה לדעתי. זה לא שלא קשה לי.
להיפך. קשה לי מאד, אבל אחרת.
והקושי שלי לא פחות קשה משלו.
"תתמודד" כמה הוא שונא את התגובות האלו בקבוצות הפולי. למה הצד שקשה לו עם הפתיחה צריך להתמודד והכל בשם עיקרון החופש?
פתחנו על עיוור. ללא שום ליווי אבל זה לא מדויק.
אנחנו שנים מתחרבשים בשדות האומונוגמיה והבדס"מ נתן לנו המון כלים זוגיים ותקשורתיים להתמודדות. מה שעוזר לנו - הכלים, הכללים, יחסי השליטה והכוחות בהחלט מסייעים לתהליך אבל יש מי שיטען שהם כל כך מנוגדים לפולי. ששליטה סותרת חופש ולהיפך.
נגיד אני רוצה משהו והוא מסרב, מה עלי לעשות?
הדיפולט שלי הוא לציית לו. כי לא מסרב סתם.
קשה לו ותמיד אמרנו שהולכים לפי זה שיותר קשה לו.
ואחרות? נשות הפולי, במיוחד כאלו שהבדסמ מהן והלאה? מעקמות פרצוף. לא מבינות למה אני מקבלת את הסירוב.
מה הטעם בלריב? בלא לדפוק חשבון וב"תתמודד"? אנחנו רוצים להישאר אנחנו כזוג בתהליך הזה. לא לפרק חבילה. אבל מה שכן למדתי לאחרונה זה להביע את דעתי.
מקבלת דעתו, משתפת פעולה עם הכללים וההגבלות, גם שלא מסכימה להם תמיד, אבל אומרת את שלי. משתפת את הקשיים שלי.
וכן, זה קשה שמגבילים אותך וקובעים עבורך
אבל לזה נרשמתי. עם ובלי בדס"מ.
בחרתי מזמן ובוחרת כל יום מחדש בו, בנו ובדרך לשמר אותנו כזוג אוהב.
והוא מגמיש חוקים וצובר בטחון ומתמודד עם הקושי והשיט שאני זורקת לעברו. מטרגרת אותו כל הזמן.
והוא אותי?
פחות. כי אני מחווטת אחרת.
שאני בטוחה בקשר אני פחות מקנאה. לעוגיה למשל אני בהחלט מקנאה (והוא לא מקנא לי בכלל אבל זה לא נושא הפוסט).
אני אישתו ולא הורה שלו. אני רוצה שיעוף, שיהנה. לא עוצרת אותו. להכל אומרת לו כן.
וכשמתכווצ'צ'ת לי הבטן אני מתמודדת.
ששומעת אותו קורא לה בשם חיבה אני מתמודדת
שרואה איך נוגע בה אני מתמודדת
שחוזר כולו מואר מפגישה איתה אני מתמודדת ושמחה בשבילו. שמחה שהוא חווה. שמחה שטוב לו.
ואני יודעת ורואה שהוא עושה עבודה. הוא הולך המון לקראתי. אני מודה ומעריכה את זה.
