כמה שיט הוא אוכל ממני, אהבת חיי.
כמה מאתגרת ומטרגרת אני אותו.
בחיי שזה לא מכוון. אין בי רצון לפגוע, להכאיב, להציק
זה פשוט יוצא לי...
תסמונת חנות הממתקים ואני אכלנית כפייתית
אבל עושה עבודה. גם אם היא לא נראת.
גם הוא עושה עבודה. אני יודעת.
על עצמו, עלינו ובכלל.
חלק מזה זו השמירה על התשוקה ועל המיניות הבדסמית.
ביקשתי ממנו שהמוצ"ש נקדיש לנו. אני רוצה אותו איתי. מעלי.
הערב התחיל בנפרד. הוא שיחק כדורסל ואני ניפגשתי עם הקנדית שהגיעה לביקור. אסף אותי והתארגנו מהר בבית.
כריסמס? אז נדרש אדום. לא נורא אם באזור החזה השימלה קטנה מידי. גרמתי לזה לעבוד.
ערב קפוא. ההליכה מהרכב לטאבו עם מעיל היתה כאין וכאפס לקור המזגנים המקפיא בפנים. כשאת די עירומה זה עוד יותר מקפיא.
שאנחנו הולכים רק שנינו לשחק, רק שנינו משחקים.
מתרכזים זה בזו. בבועה שלנו.
הוא קשר וכופף אותי לספסל במרכז הרחבה והתחיל לתת עבודה. חצי שעה? שעה? איבדתי כל תחושת זמן.
הצליף וחבט בי לפי קצב המנגינה. העוצמות היו חזקות. יותר מהרגיל. מודה שמגיע לי.
אבל הוא עושה זאת באהבה. מעביר על גופי את גלגל הנעימים. חולץ את שדיי ומתעלל בהם לעיני כל. האצבע שלו בתוכי.
אני לגמרי בעולם אחר.
ובשניה שנגמר אני מתחילה לרעוד ללא שליטה.
הגוף שלי בטראומה אבל המיינד במקום טוב.
הוא עוטף אותי במעיל שלו ובגופו. מרגיע ומחמם עד שאפשר לעבור הלאה.
ניכנסנו לאזור הפנימי. שם כבר לגמרי הייתי חשופה. לגמרי היה בתוכי.
הוא תמיד בתוכי.
בתוך ליבי.
