אושה לנד

חזרתי כעוסה מהקורס היום, עצבנית על המרצה
וכמה נפלא שיש לי את המקום הזה לפרוק בו את אשר על ליבי
החוג לאמהות ותינוקות מזמן הסתיים לו, הקבוצה בה נהגתי לעבד את הקישקע בשנה ומשהו האחרונות התפרקה לה והבלוג הזה נשאר היחיד בו אני יכולה להוציא הכל החוצה.
וה"הכל" הזה היא מילת המפתח.

אתן תקציר קטן לכעס
ואיך הכל מתחבר לי :

המרצה שלנו היא אישה מבוגרת רבת מעלות ופעלים.
יש לה ניסיון חיים עשיר ואני יודעת בוודאות שיש לי הרבה מה ללמוד ממנה, אך אני לא למודת כפי שהייתי רוצה.
במקום להכשיר אותי למיקצוע או לפחות לתת לי באמצעות תירגול מועט טעימה קטנה, היא לא חודלת מלדבר על עצמה ומפגינה בכך לדעתי חוסר במודעות עצמית והתנשאות.
היום היה השיא מבחינתי:

שיעור ביצירתיות
מה יכול להיות מענין יותר? הנה המקום שלי להביע את עצמי, מה שאני לא עושה בכלל בשיעורים שלה.
אך במקום לללמד היא בחרה להראות לנו סרטון על השקת סיפרה בו היא מגוללת את סיפור חייה המרתק.
מרתק ככל שיהיה, לא על כך שילמתי.
מתוך כבוד אליה ולשאר חברי הכיתה שהתרגשו מדבריה, שתקתי.
לאחר הסרטון היא העבירה תרגיל פיצפונצ'יק בדמיון מודרך.
לי שיש מעט ניסיון עם זה והיה בי רצון לשתף אך היא סתמה לי ת'פה.
אין לי בעיה עם הכוונה שלה להעניק לנו מודעות עצמית. היא כנראה לא פה רק כדי ללמד אותנו לנהל ולשווק, אך אפילו אם אני מקבלת את הניסיון לפסיכולוגיה בגרוש, בפועל לא אני היא העוברת טיפול, אלא היא.
יש לה צורך לשתף את כל העולם (היא אפילו מפרטת: בספר, בראיונות בעיתון וברדיו) בסיפור חייה.
לי זה נשמע כאוננות עצמית בלתי רלוונטית אשר עולה לי זמן וכסף.

היתה צעירונת אחת שהתפלאה מיכולת השיתוף והחשיפה שלה. אותי זה אינו מפליא.
הטובים מחבריי ומכריי, שלא לדבר על שיפחתכם הנאמנה עושים זאת בדרך קבע.
כבר קיבלתי לא אחת ביקורת שלילית על הכנסתכם לחדר המיטות שלי, ליחסי עם בעלי, לבעיות הבריאות והפריון שלי ובכלל לתוכי תוכי.
ולא רק אני, כל הסיפור הצהוב האחרון המחיש עד כמה קשה לאנשים עם חשיפה מופרזת (?).

בעיני דבר לא מופרז כי זה צורך.
זה צורך להתפשט ולהקיא החוצה.
וזה לא משנה אם קוראים אותי הרבה הרבה פחות וכמעט לא מגיבים.
כאן אני יכולה להתבטא איך שבא לי כמה שבא לי ללא הפרעות, מה שמעולם כמעט לא קרה לי.
בחברה אני שקטה, צנועה וענווה עאלק, ממתינה בסבלנות לתורי ואם כבר מעיזה, חוטפת לא אחת סטירה. לא פלא שהבטחון שלי מגרד את תחתית הכנרת.

שונאת שקוטעים אותי
שונאת שמבטלים אותי
שונאת שעולים עלי
אבל סה לה וי
תודה לאל שיש כלוב
כל מה שעברתי כאן, הכתיבה, החברה, הלקחים, הלמידה עזרו להשריש בי את הידיעה שיש בי משהו מעבר.
יש בי משהו מעבר לחזית הרגילה
עברתי דברים ואני יכולה להפתיע
ויש לי אמירה
אני כבר לא ילדה קטנה