אושה לנד

חזרתי קצת אחורה. חיטטתי לי בארכיון והצצתי במסיבת פורים שלפני שנתיים.
איזה פוסט פתטי, בחיי.
נגעלת מעצמי ממש.
זכרתי מסיבה מעולה אבל לא את בכיוני הצומי שאחרי. איף.

כנראה זה התאים לאז. פיצוי על שנות ההתבגרות הכואבות.
היום זה מאחורי, כלומר לא הרצון אלא העלאק תמימות.
היום אני יודעת שזה הכל באויר ולא נותר זכר אמיתי, למרות שטוב היה וטוב שהיה, בעיקר לאגו שלי.

כנראה הרצון השטחי הזה להיות מישהי ולא אוויר הוא חלק ממני וקשה להיפטר ממנו בקלות.
אבל עברתי תהליך התבגרות והיום אני קצת פחות ילדה. קצת יותר אישה.

טוב שישנן זכרונות שניתן לעוות אותם. טוב שיש ראש שאפשר לחלום איתו.

אך אני תוהה האם ההתרחקות הזו, ההבדלות וההמנעות היא כורח המציאות, בחירה נכונה או נובעת מפחדנות. האם אני חוששת לטבול את רגליי בביצה. מפחדת מדחיה ומקושי מבית.