לפני 15 שנים. 28 באפריל 2009 בשעה 15:04
אני חושבת שזה הולך להיות ערב העצמאות הכי משמים שהיה לי בחיים, וכבר היו לי כמה כאלה.
יש לי אפס תוכניות. אפס עגול ושמן, כמו הבטן שלי.
להסתובב בחוצות עם הנקע של אוש זה לא בא בחשבון.
להנחית את העולל על ההורים לא ניתן כי להם בניגוד אלינו יש חיים.
להזמין אנשים אלינו? פחחח מי בכלל ירצה לבוא? (זוג אחד כבר בערך סירב).
אז כל מה שנותר לעשות זה לארוז לאילת ולצפות במקבץ שידורי החג הארורים.
או לישון - אם אצליח בכלל.. נראה לי שאתמול נרדמתי ב3 בלילה.
זה קורה לי הרבה שהגוף חסר מנוחה, נפוח וטורדני.
ובראש רק חזרה המילה "איילה" (צפיתי אתמול בשבט דור המערות. נכון נוסטלגיה?).
והאמת? מה שהכי גרוע זה שמתחיל להימאס לי.
אני כבר מעל שנה וחצי בבית והיד עוד נטויה.
הוא מקסים ומתוק ובטוח גם ההבא בתור יהיה אבל אני בדרך להתחרפנות סיטי.
באמת שאין לי חיים.
