אושה לנד

לפני כשבועיים נסעתי עם חמי במכונית. דיברנו על איך זה שהם כל כך דומים וכמה שזה קשה להיות סגורים ומסוגרים. זה מן אופי שכזה שמדחיקים ומדחיקים והפנים מראות שטבעו להם האוניות. המצוקה נשמרת עמוק בפנים ומחמיצה עד שמתפוצצים. בינתיים זה שליד לא מבין וגם אם חופר וחופר זה לא עוזר.

אנחנו ביחד כבר מעל תשע שנים ולמדתי לקרוא את הפרצוף הזה. למדתי לזהות את סימני ההתחמקות. לאתר את אי ההסתכלות בעיניים ולקבל אך ורק את הטענה הקבועה של עייפות.
מה באמת קורה שם בפנים? אללא יודע
אני תמיד מתארת לעצמי שזה קשור אלי, למרות שבדרך כלל זה המצב בבנק או המצוקה נפשית הכללית. אבל כזו אני, סוציומטית. בעיני אני מרכז יקומו וכשזה מתערער ברור שזה קשור בי.

גם הפעם. אני בטוחה.
אבל מה קרה? מה כבר עשיתי?

הוא ישן. מה איכפת לו שהבטן שלי מתהפכת. הכלל שלא הולכים לישון שליליים לא חל עליו.

ואולי פשוט יש לי טראומה מהפעם הנוראית ההיא שהיתה באמת קשורה אלי ונגמרה בנס.
אין ספק שזה מגיע לי לחוש ככה כל החיים אבל זה לא מונע ממני לנסות להבין כל פעם מחדש מה עובר עליו.