אושה לנד

*** אזהרה***
הפוסט הנ"ל אינו מתאים לסוטים
תוכנו הולם רק את מפרגני ההורות הבורגנית והקיטשית


סופ"ש מקסים עבר עלי! כולו מלא בצחוק ילדיי

יום חמישי נאלצתי להישאר בבית ולהבריז מהעבודה.
הגדול אחרי ניתוח והקטן לא יכל לפתוח את עינו
(שעורה? דלקת? עקיצה? אלוהים יודע. העיקר שעבר).
חששתי קצת להישאר בבית. מילא עם אחד שעסוק בטלויזיה/מחשב ואני מתפנה למחשב/טלויזיה
אבל שניהם? כבר מהבוקר פימפתי להם שהיום חייבים לישון בצהריים (הגדול שלי, תיכף בן 4 לא מכיר את המושג הזה שנ"צ). היום התחיל ברגוע - הגדול במחשב, הקטן משחק ואני לראשונה בחיי מנסה להכין עוף בקדרה (הידוע בכינויו "קוריצה בגדר" שיצא מ-ע-ו-ל-ה! גם אושי אהב, גם אבא שלי שטען שיצא לי יותר טוב משל אמא וגם הילדים בסופו של דבר נאלצו לאכול כי הבינו שאין משהו אחר).
זפזום קצר בטלויזיה קלט את "רטטוי" בעברית. הגדול שמכיר את "העכבר שרצה להיות טבח" רק באנגלית נטש את המחשב ושקע בצפיה.

ישבתי בין שניהם בספה, צופה בעכבר ובהופ (התוכניות שלי יאלצו לחכות להזדמנות אחרת) ואחרי ארוחת הצהריים ו3 סיפורים קצרים לא שמעתי מהם יותר. ניצלתי את ההזדמנות וצללתי לשינה ארוכה גם אני. אחר הצהריים המשפוחה שלי הגיעה. הילדים עירניים ומשעשעים כתמיד.
כל נשנוש שאמא שלי מוציאה מהתיק הקטן בן השנתיים וחצי דורש ואחר כך מוסיף ושואל "ת-תה יש לך עוד משהו לאכול בתיק?"

אבא שלי הביא איתו שלל סופגניות, חלה טריה, עוגת שמרים גבינה ו350 גרם נקניק לבן מהמעדניה שפתחו מתחת לבית. תוך רבע שעה ה-כ-ל התחסל.
שישי בבוקר אחרי שפיפי מהמירוץ למיליון מכרה לנו עוד סופגניות נסענו לסבתא שלי להשוויץ בעוללים.
מתחת לבית שלה יש מיני גינת שעשועים והפלא ופלא התחת שלי נכנס לנדנדה! זה כבר לא יקרה אחרי חנוכה...

נסענו לקניון. הגדול עוד מהניתוח חופר לנו על מקדונלדס הבטחנו וקיימנו אחרי שאמא קנתה לי :
פעמון לעוגה אחרי שהתלוננתי ששלי מוחץ לי את הקרם, שימלה אדומה מדהימה בדורותי פרקינס, שני זוגות נעליים "לשבת" לילדים והופ הביתה.
ההורים התחננו שנשאיר אותם אצלהם אך סירבנו. רצינו שישנו כי כל המשפוחה מהצד השני אמורה להגיע בערב.

הם אכן ישנו והיו עירניים וקולניים מתמיד.
פתחנו שולחן (חמתי הביאה פשטידות, גיסותיי סלטים ואני הכנתי פסטה ברוטב שמנת פטריות פסטה שיצאה מעולה וחוסלה עד הפפיון האחרון). לקינוח טחנו עוד סופגניות (חמתי ביקשה שניקנה את ההכי קטנות אבל כשהגענו למאפיה בשתיים וחצי המוכר העמיס עלי 20 סופגניות ענק).
הילדים עשו המון שמח והמון רעש.

בשבת בבוקר נסענו שוב לטחון אצל הוריי ומשם ל"הופ! מותק של פסטיבל"
פעם ראשונה שאנחנו לוקחים אותם והיה פשוט קסום.
הם היו בהלם מהמקום, מהאנשים. בהו בעיניים נוצצות במתרחש על הבמה, מחאו כפיים ורקדו (כמובן גם נשנשו אינספור שטויות). אני עוד יכולה לשמוע איך הקטן שלי שר בקול המתוק בעולם את "סבא פיקולינו".
אני יודעת שזה ממוסחר אבל עדין מקסים. ההצגה תפורה למדותיהם של הגוזלים (גם אם מעט ארוכה) וגם ההורים לא יוצאים מקופחים לשמע שירים שווים בהחלט.

בדרך חזרה הגדול שוב ביקש מקדונלד. החלטנו להתפרע עד הסוף ונתנו לו את מבוקשו.
בבית אכל שוב (שתבינו שזה ילד שלא אוכל! מקל! כולו עור ועצמות. כנראה הניתוח משפיע).

כל הזמן הם צוחקים, שרים ומשחקים
כל הזמן הם מדברים בקולות תינוקיים מתקתקים
כל היום הם מוציאים מפיהם חוכמות שכאלה שמפילים אותנו
הם מחבקים ומנשקים ואומרים שהם אוהבים

אוהבת אתכם גוזלים שלי, ילדים מדהימים שלי