אולי קראתם ב7 ימים האחרון את הכתבה של שי אביבי ואשתו מיכל ליבדינסקי על ביקורם בתמרה.
תמרה הוא כפר בפורטוגל שתושביו מנהלים חיי אהבה ושלום עם עצמם, אדמתם, שכניהם ובני זוגם.
האידיאלים שעל פיהם הם חיים כוללים "שלום עם האדמה, שלום עם החיות שלום עם המים, שלום עם הכסף, שלום עם הילדים, שלום בין בני האדם",
חיי שותפות בדומה לקיבוץ של פעם, אנרגיה ירוקה, טיבעונות ואהבה – אהבה חופשית.
אנשים מגיעים שם כדי לחיות חיים שלמים יותר, פתוחים יותר, מלאי אהבה וחסרי קינאה.
לא עושים שם סקס, עושים אהבה. אהבה עם עצמך, אהבה עם הסביבה ואהבה עם אנשים אחרים ובפומבי.
גן עדן קטן ואידילי.
אני לא מתחברת לכל ה"שאנטי בהנטי" הזה.
אני אוהבת את הסקס שלי מלוכלך, אפל, יצרי.
שחור ואדום במקום ירוק ולבן.
אבל אם נשים את המקום הספציפי הזה בצד, הם כותבים גם המון דברים על זוגיות מונוגמית בעידן המודרני.
מיכל כותבת על אגדת החתונה שכולם שואפים אליה : "מה קורה בהמשך? הם חיו באושר ועושר. אף אחד לא מגלה לנו כלום על הגיהינום שמחכה להם.
כשהשנים עוברות, כשמגיעים הילדים, כשהשגרה דורסת כל חלקה טובה, כשהתשוקה לאחרים עולה, כשהנסיך הופך לדרקון והנסיכה נהיית מכשפה.
אף אחד לא סיפר לנו שכשההתאהבות נגמרת, היא הופכת להיות זוגיות. ושזוגיות זה קשה".
ואולי זוגיות פתוחה היא התשובה?
"אנחנו פשוט מאוהבים ברעיון הזה, של גבר ואישה ...שחיים להם באושר ועושר עד עצם היום הזה.
במציאות, רבים וטובים חיים בהדחקה עד העצם. ההתנגשות הזאת גורמת לתחושות אשמה, תסכול, קנאה, כעס, בדידות וכאב".
אני לא בטוחה שזו המוטיבציה שלנו.
הזוגיות המונוגמית שלי רחוקה מלהיות גיהינום ובעלי רחוק מלהיות דרקון (הוא בטח יוסיף שדווקא בי יש את המכשפה).
בדומה לסיבה שהביאה אותנו לפה שאינה כוללת מצוקת ילדות מינית כזאת או אחרת, שינאה עצמית, צורך סאדו-מזוכיסטי, עז גם הרעיון של פתיחת צוהר בזוגיות שלנו מגיע ממקום של חסך.
אנחנו שנים ביחד. ראשונים אחד של השני והסקרנות מסקרנת.
איך ירגיש לי מגע של גבר אחר? איזה מהלכים חדשים אלמד? הוא יענג אותי פחות? יותר?
בעצם זה בולשיט לגמרי. מה שאני רוצה זה את הפרפרים. את ההתרגשות של משהו חדש. של משהו חדש אחר שמותר לי לחוות.
אני לא מחפשת זיין יותר טוב (באמת שאין לי צורך בזה), אני מחפשת את הריגוש הלגיטימי.
אני רוצה שהוא יחווה אותו גם. שיעצים אותו, שיעצים אותי. שיעצים את שנינו.
אנחנו מדברים על כך תקופה ארוכה. עברה שנה מאז שהתקבלה ההחלטה אך דבר לא קרה.
יש המון סיבות ותירוצים לכך אך את כולם ניתן לתמצת בעובדה שאיננו ציידים.
בנס אלוהי מצאנו זה את זו ללא כל כלים והכשרה מתאימה בצייד. איננו יודעים כיצד לאתר את הניצוד ולפתותו להיכנס לבקתה שלנו. לא היה בכך צורך. עכשיו יש.
אז איך עושים זאת?
איך הופכים לציידים, למרות חוסר הניסיון והביטחון העצמי הנמוך?
