אז קרה מה שקורה במחוזותינו :
מתפרקים -
בוכים, מתחבקים, מנשקים, מדברים, מזדיינים
באמת שאני מבינה אותו. באמת באמת. הוא פשוט לא היה מוכן לזה. הקצב היה מהיר מידי.
הוא לא באמת האשים אותי. רק השליך עלי את הכאב שלו.
תכלס לא קרה כלום. כולם נהנו. בטח שמהבדס"מ.
השאר זה רק בראש שלו. הלוואי ויבין איזה גבר מדהים הוא. מכל הבחינות.
הגענו להסכמות שמשמעותן בעצם לשמור על הססטוס קוו.
כן מפגשים חברתיים, כן פליי פארטי, כן לנסות להכיר אנשים
כן לשחק
כן בדס"מ
לא סקס.
שני צעדים קדימה. אחד אחורה. וזה בסדר גמור. זה הרי לא שהתכונתי לפצוח ברומן סוער.
כולה חוויה מינית חד פעמית שזכיתי להגשים בחסות שלושה אנשים נפלאים.
לא חדירות, אולי כן אצבעות, מציצות? לא יודעת וזה לא משנה כרגע.
הגבולות יקבעו והחלטה עליהן תועבר לי בזמן המתאים.
מה שאני לא מוכנה להתפשר עליו זה הפנטזיות.
אני שומרת לעצמי את הזכות לפנטז. הוא שומר לעצמו את הזכות לא לקבל ממני פרצופים ורגשי.
אני מפנטזת על כל העולם
על דיויד דוכובני ועל SUITS ועל השליח של UPS.
על אבא מהגן ועל כמה מגברברי הכלוב
אז מה? אלו רק פנטזיות ומסתבר שהן מורשות.
זה לא שמישהו מהם עומד בתור כדי להיות בין רגלי או אפילו לחלוץ לי שד.
אין לי מחזרים ואני לא מחוזרת.
אני האישה שלו מתוך בחירה.
הנשלטת שלו מתוך בחירה.
