חזרנו הביתה בשעה 10. כל היום לא היינו בבית.
הוא במהלך כל היום מחייך, מחבק, אוהב. ואני בדכאון.
מבקש שאצא מזה - אבל זה העונש שלי אני עונה.
חזרנו הביתה והלכתי למחשב.
איש טוב אמר לי ללכת אליו. לאהוב אותו.
אז הלכתי.
ליטפתי לו את הרגלים, נישקתי אותם.
רוצה להראות את אהבתי, את השייכות שלי אליו.
הלכתי וחזרתי לאחר זמן קצר.
הוא ישב בכורסת העור החדשה. רגלים למעלה - כמו אפנדי...
ואני לבושה רק בתחתונים וחזיה יושבת למרגלותיו.
מלטפת את הרגלים, מנשקת.
סרט ארוטי ספרדי על המסך ואני שמה לב שמתרומם לו שם איזה אוהל...
מעבירה את ידי בעדינות מקצוות אצבעותיו, במעלה ירכיו עד לבליטה הנכספת.
עיניו לא זזות מהמסך. אני פותחת את פי ומקבלת אותו בתוכי. מוצצת חזק. שומעת את גניחותיו.
רוצה שאתפשט בשבילו ואני עושה זאת בשימחה.
כורעת בין רגליו, אברו הקשה בפי וידיו על ראשי.
קומי הוא מורה. נעמד מאחורי ומכופף אותי על הספה.
חודר אלי.
אוחז בי חזק, הולם בתוכי ואני כפופה, חסרת ישע,ראשי עמוק בכורסא.
הוא קורא לי הכלבה שלו ואני מצטמררת.
רוצה להיות הכלבה שלו! רק שלו!
מרגישה הכי שייכת לו בעולם.
הוא יושב שוב על הכורסא ואני מתישבת עליו הפוך. גבי מופנה לפניו.
ואני רוכבת . ידיי אוחזות בשוקיי והוא גונח. וגומר בתוכי.
במיטה הוא הוא שוכב על גבו וראשי במפשעתו. מלקקת - כמו שהוא אוהב.
התחת שלי גבוה באויר, פתוח בשבילו.
רוצה להרגיש אותו בתוכי.
הוא מחדיר לי אצבע, ועוד אחת.
שוכב לו ככה, צופה בטלויזיה ועכוזי פונה אליו.
אצבעו מושטת ואני כמו כלבה מיוחמת זזה בהנאה.
הוא לא צריך להתאמץ הרבה, אני מזיינת את עצמי עם האצבעות שלו.
הוא מסובב אותם ואני נוזלת כולי.
אנחנו נהיה בסדר!
אנחנו חייבים!
הוא סלח לי. האם אוכל לסלוח לעצמי?
לפני 17 שנים. 22 ביולי 2006 בשעה 8:01
