אני בעבודה. יש המון מה לעשות ואני פשוט לא מסוגלת.
המחשבות כל הזמן רצות. המועקה גדולה.
הגעתי לתובנות חדשות. הלוואי והם נכונות.
חושבת כל הזמן על מה שהיה. על מה שיהיה.
יש לי בעל מקסים. לא מאמינה איך כמעט הרסתי הכל.
למה אני כל כך חסרת ביטחון? למה זקוקה כל הזמן לאישור שלו שנהנה? למה דוחפת ומנדנדת? למה חסרת סבלנות? למה גיליתי את הבדס"מ?
נמאס לי מעצמי. רוצה קצת חופש.
רוצה לחזור לאושה הישנה שעסוקה בשטויות כמו השיר שלנו...
כבר פיספסתי 3 פרקים של הבית הלבן ושל האנטומיה של גריי!
לא בא לי לאכול, לא מצליחה לישון טוב כמו פעם.
לא נהנת עם החברים הונילים שלי כמו פעם.
מסתובבת עם מועקה נוראית.
לאחר היי שאחרי כל סשן מגיעה הנפילה.
הפכתי מכורה.
רוצה ליחצן, לצעוק לעולם שאני כזו -
שאני מאושרת, שאני סובלת, שאני כלבה מיוחמת, שאני כלבה בוגדנית, שנפתחתי בכל המקומות, שאוהבת כאב, שאוהבת למצוץ לו, שאוהבת לשרת אותו, שאוהבת להיות סקסית ולעשות סקס.
התשוקה שלי לתשומת לב רק גוברת יחד עם התשוקה לכאב ולהשפלה.
החיים שלי הפכו לטלנובלה.
ואני בתפקיד הראשי - ממש רונה-לי אושה...
גם היא כלבה בוגדנית...(בסידרה...)
לפני 17 שנים. 23 ביולי 2006 בשעה 9:45
