מלכת הלבבות וקלארק קנט נוסעים לחיפה כדי לחגוג ולפגוש חברים במסיבת סוטים.
מועדון חדש עבורינו, מקסים ביותר. לא צפוף, לא מסריח, מוסיקה טובה, מספר חללים ומתקנים. המון נישוקים וחיבוקים עם חברים ותיקים וחברים שעד היום היו וירטואלים בלבד.
מסיבת כיתה צפונית מתוחזקת בסקסיות.
כבר בדרך תידלקתי היטב והגעתי חברותית, פתוחה ונלהבת. אוש רגיל אלי ונותן לי להתמנגל בכיף שלי. לפעמים עוד נדהם מזרים גמורים שפתאם אני קופצת עליהם ומחבקת. הוא שונה ממני. הוא חבר אמת ונותן את כולו לאחר שמכיר אישית באוירה רגועה ומצומצמת. אני בארועים כאלו פשוט פורחת אבל כמה נפלא שתמיד חוזרת אליו, לעוגן שלי.
רקדתי. ורקדתי בכייף! כמו שהרבה זמן לא. בודאות האלכוהול תרם לענין.
אבל אחרי כמה נענועי ישבן וציץ הבנתי את הקטע והחלפתי את שימלת הקטיפה והטול המגרד בשימלה שחורה וחושפנית. הרגשתי מועצמת והנענועים הפכו רציניים יותר.
הוא פחות עף על המוסיקה אז החליט להעיף אותי במקום. פרשנו לחדר הגדול עם המיתקנים שהיה יחסית ריק אז. בחרנו בספסל מיוחד באחת הפינות. עליתי עליו עם ברכיי ונשכבתי. אוש קשר את ידיי רגליי בחבלים וכיסה את עיני. שלל אינסטרומנטים הוצאו מהתיק. שימלת המיני הופשלה והתחת שלי נחשף לכיוון מרכז החדר. הוא התחיל להנחית עליו בקצבים שונים ספאנקים, הצלפות וחבטות בידיו, במחבט ובשוט הזנבות. העביר בחוזקה רבה על ידי ורגליי את גלגל הכאב ולחש באוזני : “יש לך כבר הרבה קהל".
אני לא רואה כלום אבל מתחילה לשמוע קולות מוכרים. אני לגמרי בתוך החוויה. כל מכת כאב הופכת לנגיעת עונג. איך אני אוהבת את הקטע הזה. הוא מרעיד אותי ואני מחייכת מאושר. מתמסטלת מהכאב ועפה גבוה גבוה. ואם כבר עונג אז עד הסוף. הוא מפנגר אותי ואני נאנקת מהנאה. הספיק לי והוא מתיר את הקשרים. החדר הגדול, המואר ומלא האנשים ניגלה לי אבל אני בריחוף שלי.
כל החבורה בקצה השני של החדר. משתעשעים, מקשקשים, מסתשנים. כייף. הערב ממשיך לו, עוד שתיה, עוד ריקוד, עוד מינגול ושהוריק החדר החלטנו לנסות את הצלב הגדול. קושר את ידיי באויר ומביט בי במבט חודר. שולף את השוט הקטן ומטפל בשדיי. מצליחה להסתובב ולקבל טיפול דומה באחוריי אבל כאב בשלב זה פחות בא לי בטוב. הוא מסרב לשחרר אותי ועובר לטפל בי אחרת. הרגל שלי באויר והאצבע שלו עמוק בתוכי. עונג.
גם לו מגיע. עבד קשה הבחור. עלינו לחדר החשוך שלמעלה. מלא אנשים ואנחנו התמקמנו היטב על המזרן. הוא שוכב על הגב ואני יורדת לו. ככה מול כולם.
3 בלילה. 53 דקות ואנחנו אמורים להיות בבית. כמו שני סתומים נוסעים צפונה במקום דרומה ומאריכים את הדרך בכחצי שעה. עשרה לחמש צוללת למיטה. שש 29 פותחת עיניים דקה לפני שהשעון מצלצל. יש ילדים שצריך לחפש אותם. שעה וחצי. אבל היה שווה!