אנחנו בהפסקה ארוכה.
חלילה לא בזוגיות ומה פתאם בסקס, באהבה, באינטימיות
אבל כן בשליטה, במשחקים ובאקשן מסיבתי ופרטי.
היינו רווים. קשה לחזור לאחר הפסקה ארוכה, בעיקר לאספקט המנטאלי שממנו בכלל לקחתי חל"ת.
אבל אנחנו נחזור. נחזור לביחד ולמסיבות. זקוקים רק לעיתוי הנכון ולהזדמנות המתאימה.
אני לא דואגת.
אני גם לא מדאיגה את עצמי בשאלות קיומיות כגון מה אני, נשלטת? מתחלפת? כלבה או ביץ'? אולי בכלל ונילית?!
אני בטח לא שפחה!
אני מה שאני ואני משתנה ומתפתחת.
יש זהויות שאין לי תהיה לגביהן.
אני מזוכיסטית.
ואני לא מדברת רק על האספקט הפיזי. אני מזוכיסטית נפשית.
כמו אנשים שחותכים עצמם, מקיזים דם ויוצרים צלקות,
אני נוברת בפצעים, פותחת את הגלדים, מתפלשת בכאב ומתאבססת בשקיקה על המציאות הקשה והמדומה.
ישנן צלקות ישנות שנמצאות הרחק בעברי ויש כאלה שעדין טריות ואני לא נותנת להן להגליד.
אני גם מדמינת לעצמי, לפעמים בלי שום אחיזה במציאות (קשה להודות בכך): בגידה, עלבון, חוסר אהדה והתנתקות.
מזה נותן לי?
נכון שלא הייתם שואלים זאת עבד קשור לצלב ומוצלף?
זה משרת אותי. הכאב הנפשי מעורר. מעורר ענין. כי שעמום הוא האויב הגדול ביותר.
חושבת בקול רם לרגע,
האם כל הקיטורים וההתבכינויות, "הפולניות", משיקים למזוכיזם הזה?
האם זו הדרך שלי לקבל יחס?
אם לא בטוב אז ברע?
כרגע אני בעיקר לוקחת את זה פנימה. מנסה להבין כיצד כאב הלב משרת אותי. כל עוד הוא מביא לי תועלת , לא אוכל להשתחרר ממנו.
בכי זה טוב. זה מנקה ומשחרר.
התבכינות זה פתטי. זה מרחיק אנשים לטווח הארוך, גם אם מקרב בתחילה.
משתדלת לדגום לעיתים נדירות יותר את הראשון ולהיגמל מהשני.
אני מזוכיסטית נפשית.
מקווה למצוא את המסיבה הנכונה ולשוב לחוות מזוכיזם פיזי.
