אוטוטו אני שנה בכלוב ואני יכולה להגיד בפה מלא לכל המלעיזים - שאתם אידיוטים.
כבר שבועיים לא היה לנו סשן וזה לא הזיז לי בכלל. הסשן הקודם היה מדהים ולא רציתי להרוס את הזכרון שלו עם סשן אחר. לא היה חסר לי הקינק ולא השליטה. נרגעתי.
סימנתי V על חוויות שחשקתי בהן אך בעיקר V על הדבר המהותי ביותר : שליטה "אמיתית"
לא ונילי ולא נעליים אבל זה כבר לא מזיז לי. אני יודעת מה אנחנו בלי הגדרות.
אנחנו זוג מאוהב, נורמטיבי, שיוויוני, בורגני, שחי חיי שליטה.
ומעשה שהיה כך היה (כל המדלגים מהר על סשנים משמימים חכו חכו, האקשן כאן אינו העיקר, אלא הרגשות) :
לאוש לא התחשק לעבוד היום והוא נישאר בבית. לקח אותי לספגטים בצהריים ובחמש אסף אותי מהעבודה. לא הייתי דקה באוט והוא פונה אלי :
"יש לי משימה עבורך". אללא איסתור! קיבלתי חום! הוא רוצה שאנקה.
לא מתאים לי בשום פנים ואופן. אני רוצה לישון ולהגיע ערנית להופעה היום.
"את לא רוצה? לא צריך" התחיל לי לשחק אותה בפאסיב אגרסיב ואני התחלתי לצעוק ולהתרגז.
שתבינו משהו - אנחנו אף פעם לא רבים (אם לא מדובר בסקס ובדס"מ) ובטח שלא בצעקות (שלי).
אנחנו מקבלים החלטות ביחד ומנסים לרצות זה את זו אבל הפעם פשוט לא התאים לי ונהיה באלגן.
דום שתיקה.
הוא התחיל לנקות לבד ואני עזרתי בדממה.
חברה שהבטחתי לה טרמפ התקשרה ואמרתי לה שיש מצב שאנחנו לא באים.
לא ראיתי מה הטעם להגיע בכזה מצב ולסבול כל הערב.
הוא לא ראה מה הקשר.
לא ויתרנו והתחלנו לדבר, שנינו עוד כועסים מאד אבל הטלפונים נעשו וברור שנגיע.
הוא התחיל לצחוק, תמיד עושה זאת שאני באטרף ולי רק התחשק להחטיף לו.
בקושי החטפתי ובעיקר חטפתי. הוא הרבה יותר חזק ואני כבר על הריצפה עצבנית.
לא ויתרתי המשכתי בקריזה וסרבתי להודות שאני חצופה.
הוא הוריד אותי חזק לריצפה ונתן לי כמה מכות אך אני בשלי, לא מוכנה להודות באשמה.
לא מוכנה להיכנע.
זה לא היה משחק, בדיקת גבולות, באמת רציתי להוציא אגרסיות ולהחזיר לו.
הוא קם והתישב בספה ואני ממולו מסתירה לו תטלויזיה.
הפשיט אותי כשעשוע וראה שאני רטובה.
סרבתי בתוקף להודות שזה גירה אותי אך לא ויתר.
הוריד אותי שוב לריצפה, משך לי חזק בשיער ודחף לי את האצבעות הרטובות שלו ממני לפי. טעם של אקונומיקה בעעע.
כאילו זה לא מספיק הוריד אותי עוד יותר ושם עלי את רגלו המלוכלכת מהריצפה המלוכלכת שלנו והמסריחה מהאקונומיקה לפנים. אילץ אותי ללקק לו אותה ולמצוץ לו את האצבעות.
בשיער משך אותי לחדר והחליט להעניש אותי בהצלפות.
מי שמכיר אותי יודע שזה פרס עבורי ולא עונש, אך ממש לא הפעם.
הלחץ הנפשי מהריב, העצבים הרגישים מלפני המחזור רק תרמו להרגשת הכאב.
מעולם לא הוצלפתי חזק כל כך והוא ראה שאני לא מסוגלת ולכן הבטיח לי רק עשר נוספות. הספירה הקלה על המצב. העונש לא נגמר, עם הפלוגר היכה בי בחזה. הולכים להיות לי שטפי דם רציניים.
בוערות לי הפיטמות.
"שיכבי על הגב" נבהלתי, חשבתי שהוא רוצה להכות בי בכוס אבל הוא החדיר אצבע. הכאיב לי בטירוף, ונזלתי בטירוף.
הדי די שלי התחלף באלוהים וגמרתי לו על האצבע.
הוא חיבק אותי והחלו לרדת לי דמעות. נאחזתי בו בכל מעודי והוא אומר לי "זה היה כייף אושי שלי, נהנתי". אני נהנתי לסבול.
נהנתי להיות חסרת אונים תחת ידיו, להרגיש לחלוטין שאין לי ברירה (תוך ידיעה שהוא בחיים לא יפגע בי). נהנתי לחבק אותו חזק ולהיות האושה האהובה שלו.
אכן הגיע לי העונש הזה.
ונוס כותב כל הזמן על המשכיות. שקשה לו להיכנס לשליטה ככה סתם, לאחר הפסקה.
ואני חשתי זאת על בשרי.
לא היתה חסרה לי השליטה לאחרונה ושכחתי שהוא כן מקור סמכות, שזכותו להעניש אותי, שזכותו לדרוש ממני משימות.
הייתי כנראה זקוקה לתזכורת כואבת. לא התמסרתי בקלות, לא צחקתי, זה לא היה משחק.
בשניה שהוא הוריד אותי לריצפה לא היה שום שליטה מלמטה. אלא שליטה נטו.
שיט. הבטחתי לו לנקות את השירותים. אני אצה רצה לי. נראה לי כבר לא אשן היום....
לפני 17 שנים. 10 במאי 2007 בשעה 17:27
