אושה לנד

זו היתה ההתארגנות המוזרה ביותר שלי לחתונה אי פעם.
הסתובבתי כמו זומבי ברחוב למצוא ספר תוך כדי שיחת טלפון ערה.
נטשתי את רעיון הפן והחלטתי על אסוף מכוער. שעה התמזמזתי בבית, ממשיכה לקשקש בטלפון תוך כדי גיהוץ מכנס מעפן. הכתפיה של הגופיה נקרעה ברגע האחרון והצלחתי לסדר איזו קומבינה.
אוש הגיע 3 דקות לפני שיצאתי, נתן לי חיבוק ונשיקה וישב לקרוא את הפוסט של אתמול.
הוא מצטער שאני לא נהנת שהוא לא נהנה ואין קשר לחוסר אמון.
החלטתי לרדת מזה ולא לחפור.
למה לחפש צרות היכן שאין?

אסף אותי הפרפר והגענו לסינימה סיטי שם קבענו עם 2 חבר'ה נוספים.
פתאם חשבתי איזה פדיחה אם מישהו היה רואה אותי במקום בילוי עם מישהו אחר והיה מניח הנחות לא נכונות. לבית קפה כבר אין סיכוי שאצא עם גבר אחר.. זה מרגיש לי פאקינג מוזר.
אבל הייתי רוצה את החופש לשבת עם גבר אחר ועוד חברה.

3 רווקים במכונית קפואה ואני רועדת מקור. אין מי שיחבק אותי :-(((
כמה אפשר לבקש שיסגרו את המזגן?!
הגענו לאולם ובכניסה עומדת אישה יפיפיה, שיער בלונדיני ארוך, שימלת ערב בצבע תכלת בהיר בהיר. מתברר שזו אם הכלה. מסכנה הכלה.
טחנתי קצת, באמת קצת ולא יכולתי לאכול יותר כלום אחר כך. הקיבולות ירדו ברמות.
האולם עצמו היה בעעע
הכל לבן שכזה, במרכז הרחבה יש גשר תאורה עגול שנראה כמו צלחת מעופפת. הוא עולה ויורד ונראה שכל שניה אחד המפזזים ישאב פנימה ע"י קרן אור.
על חצי מהשולחנות שנדלירים מזוויעים ועל החצי השני מן כלי לבן מוזר ארוך בו מקלות ארוכים שנועצים בכדורי קלקר. יאק יאק יאק!
כאילו בתיה עוזיאל הקיאה על השולחן. מה קרה לנר פשוט וסולידי? למה צריך קונסטרוקציה עיצובית בשקל תשעים?
האוכל היה סביר פלוס פלוס אבל הייתי מפוצצת.
המיזוג באולם היה חזק. קפאתי למוות! מזל שבאתי עם ארוך.
המוסיקה רועשת מידי ו85% ממנה מזרחית. לא שאני לא אוהבת אבל יש גבול. פדיחות לענטז ליד החבר'ה העציציים מהעבודה.
ב12 התקפלנו, שוב מכונית קפואה. הגעתי אחר 1 ישר למיטה לזרועותיו המחבקות של אוש.

יום רביעי עוד דו"ח.