הוא מאשר לי
הוא מאשר לי גבר. במסיבה ברור.
אולי אולי גם לבד.
אני לא רוצה.
כמו מנטרה "אנחנו מחפשים רק זוגות"
"לחוות ביחד או במקביל"
"אין מצב שאני אצא לדייט והוא ישאר לבד בבית"
"אנחנו לא פולי"
זה הפריע לו. הפריע לו, מסתבר במשך שנים, שכל פעם שהיתה לי הודעה הייתי מתלהבת ומתחברת. הפריע לו שקרסתי שזה נגמר.
הוא מפחד מרגש. מפחד משינוי.
גם אני מפחדת. אבל ממה?
לא מפחדת להרגיש. מפחדת לפגוע.
מפחדת לטלטל אותנו.
אולי בכלל מפחדת לטלטל שוב את עצמי?
הן אומרות לי שכן. שאני מפחדת.
אני פשוט נמנעת כי לא רואה לשם מה.
לשם מה להתחיל לתקשר עם גבר זר? זה הרי לא יוביל לשום מקום.
ספונטניות, טבעיות זה הרי הכי טוב.
כל מה שאי פעם קרה כך קרה.
בגלל זה גם כל כך מתקשה להכיר זוגות. מרגיש כל כך מלאכותי.
רוב מה שעשינו היה עם חברים או התרחשויות ספונטניות. החיפוש והסינון הזה מעייף.
ואני פוסלת.
פוסלת על מראה
פוסלת על גיל
פוסלת על וניליות
פוסלת פוסלת פוסלת
וכלום לא קורה. לא מפתיע.
אולי לא צריך שיקרה. עד כמה באמת רוצה את זה?
לא להתחרות באף אחד. כמה באמת רוצה את זה בשבילינו? בשבילי?
נראה שפשוט לא
נראה שמאד כן. חוסר החשק, השיגרה, ההימנעות שלי מחזקים זה את זה.
כל כך הרבה זמן עבר מאז ש וזה פשוט הפך למפלצת שכזאת שנראה שבלתי אפשרי לנצח.
ועל זמן בפרק הבא