אושה לנד

סופסוף יושבת בנחת מול המחשב, מתעדכנת בבלוגים החשובים וניגשת לכתיבה.
רציתי לכתוב כמה כייף לי, כמה אהבה אני חווה, בכמה מזל ואושר בורכתי אבל יש שם משהו שמפריע לי לפצוח בדברים הטובים.
אני אדם מאד אגוצנטרי מטבעי. חשובים לי אנשים אבל הרבה פחות ממה שאני חשובה לעצמי. אני יכולה לשמוח, להעצב, לכעוס בגלל אחרים אבל בדרך כלל הדברים די עוברים מולי הרי כל אחד בסופו של יום חי את חייו. אבל יש מקרים שפשוט נכנסים לך לנשמה וטורדים את מנוחתך.
אני מניחה שנראתי מאד מאושרת אתמול, מאד שקועה באהבה שלי אבל עיני תרו כל הזמן אחריו.
כואב לי שכואב לו, כואב לי שכואב לה, כואב לי שלא הייתי כאן בשביל שניהם אבל אני חשה מיותרת כרגע. רכבת ההרים שהיא חייהם עוברת בתחנה שלי לא פעם. כמה מוחי קדח במחשבות עליהם, כמה פעמים דוסקסו עניניהם ברגעים אישיים. הם חשובים לי אבל אני לא יכולה לעזור. ברור לי שזה גלגל וקימת אהבה ומשהו כזה לא יבלום אותו.
למה כל כך איכפת לי? כי ישנה כאן אהבה וגם אם אני לא שם הם איתי.
לא רוצה להיכנס לפרטים מי אשם, האם יש אשמים, מי שיחק באש ומי נכווה, בואו נגיד שלא נכנסתי לשוק מההתפתחויות האחרונות כמו שאני לא אהיה במצב קטטוני עד שהכל יחזור למקומו - ובטוח הוא יחזור למקומו.

עכשיו תרשו לי לכתוב קצת על עצמי, אך לא בהפרדה גמורה כי כן היייתי נוכחת לאירועים ולכוונות.

הרגיש לי כאילו זמן רב לא היינו במסיבה ושמחתי על ההזדמנות לחגוג לערן מומולדת. לבושה בחולצה החדשה אספנו סוטה צעירה מאזורנו והגענו לדאנג'ן. ציפיתי שהמקום ישקוק חיים וכל כך חבל שהוא לא. לפחות חברים רבים היו במסיבה. במיוחד שמחתי לראות את חתן המומולדת מס' 2 שחסר לנו כל כך ברפת - הלא הוא פגוש. ידעתי להוציא את חיבוקי הצומי מהחברים שיודעים וטרם יודעים והתפנתי לקריעת הרחבה. המון אייטיז היו, אוש מאד נהנה, אני טיפטיפה פחות. לא מבינה למה אי אפשר לגוון בלהיטים עכשווים, בסגנונות שונים. אבל קרדיט אחד גדול מגיע להשמעת המלכה ה-M : אוש ישב למעלה, ליד עמדת הדיג'יי וקראתי לו מלמטה. נענעתי בחושניות (לפחות ככה אני מקווה שזה נראה) לצלילי לייק א ורג'יין והייתי מבסוטה מהחיים!
הערב עבר משם לכאן וחיכיתי לתנאם שיבשילו למשימת התוכי. לא ברור אם היו בוסר או נרקבו בדרך אבל כנראה לא תזכו לראות אותי בעמדה שונה בזמן הקרוב. כאב לי יותר בשבילו.
מה שכן זכיתי להגשמת פנטזיה ! החתיך שלי מקדימה, החתיך שלה מאחורה ואני כממרח קצת נבוך באמצע מנסה להנות מההגשמה מבלי שיהיה מוזר מידי.
אחר כך היה מוזר מידי. ניסיתי להתלוצץ, לתקשר, להיות חברה - לא ממש הלך לי
אבל הייתי חיבת להתמקד גם בנו. עיני סובבו לאחור כי לצפות באיזו התפתחות והוא משך לי בשיער, הזכיר לי שמקומי הוא כאן, מול עיניו הכחולות המדהימות. דבר נוסף הוא הזכיר לי - שאני בכל זאת כן בדס"מית - הוא לווה מתהום את המקל, רצה לנסות אותה עליה והיא סרבה בתוקף אבל בגלל שזה אנחנו הסכימה שנשתעשע קצת. ישבנו ממולם באחד הכוכים והוא מכה בי קלות בחזה. לא חזק מידי כי אני רגישה נורא בימינו אבל נהנתי מכל שניה. כל פעם שזוכה לשבריר הגשמה - וי ענקי מסומן ואני מאושרת.

מה עוד? נראה לי שזהו. באיזה שלב לא מצאתי את עצמי עד שמצאתי אותו.
חזרנו הביתה והמיגרנה החלה. נמנעתי מאדוויל והלכתי לישון. שקמתי בבוקר הוא אומר לי - אין הרבה זמן אבל יש לך הרבה לקרוא. אז קראתי וכאבתי אבל לא יכולתי בזמן המוקצב להעניק מעצמי.
עדין מרגישה כחברה בכלל בכלל לא משהו.
היינו אצל הוריו, היינו אצל הורי יחד עם הוריו ושוב הגענו להבנה שאנחנו ברי מזל.
מחר בבוקר חייבים לקום מוקדם להקפיץ את ההורים לנתב"ג ויש לי משימה טלפונית חשובה - עלי להיות אסרטיבית!

* ה-ו' בכותרת בכוונה תחילה