הגענו לרופא (לא שלי) וראינו אותו. בעצם קודם אוש ראה ואני ראיתי את החיוך של אוש. חיוך של אושר. הוא מנפנף בידיים וקופץ והלב עושה בובום בובום. יש תמונה ראשונה לאלבום.
ד"ר - "מה עם הCMV, אני בהיסטריה, אפשר לקבל פרטים?"
יהיה בסדר
יהיה בסדר
יהיה בסדר
"אבל ד"ר אני לא מבינה, מה צריך לעשות עכשיו?"
מעקבים, מי שפיר
יהיה בסדר
יהיה בסדר
"אבל ד"ר הבדיקות לא טובות"
יש סיכון ממשי
תור לרופא שלי יש ביום שלישי אבל יש לי הרגשה שהרופאים הללו של קופ"ח שווים לתחת
סופסוף הרמתי טלפון לחברה הרופאה וסיפרתי לה
היא מאושרת! "חכי רגע, אל תשמחי עוד"
שפכתי בפניה את הנתונים. היא כעסה שהתמהמהתי, שהייתי צריכה לספר לה מזמן
אחרי שעה וחצי לאחר שעשתה קורס רענון מזורז בחומר התקשרה אלי עם בשורת איוב.
אני מנסה להיות חזקה. יהיה בסדר... אני יודעת שצריך שפיר... אין מה לעשות...
מנתקת את הטלפון ובאוטו בדרך להוריו מתחילה התקפת בכי היסטרי.
עולים במעלית, הטלפון של אוש מצלצל והוא נופל לי מהידיים ומתפרק. הבטריה ישר נופלת ישר לפיר.
הבכי מתגבר, ההורים שלו נבוכים, לא יודעים איך לגשת אלי.
הם כל כך משתדלים, אבא של אוש ממש מגייוור - מצליח למצוא את הבטריה.
חמ"ל קטן נפתח עם שלל טלפונים למקורבי רופאים, טובות מתבקשות ולבסוף אני בטלפון עם גניקולוגית שקוראת לי מאמר שלם בטלפון על הנושא.
במקביל היא מדברת לבת התינוקת שלה והלב שלי מתכווץ.
השיגה לי טלפון של מומחה בירושלים. אני אתקשר אליו עוד מעט.
באוטו בחזרה הביתה הבכי ממשיך והפעם אוש כבר צועק עלי. "תפסיקי! תבכי, זה משחרר אבל למה לראות רק שחורות?!"
בבית כבר אין לי דמעות. הוא מקלח אותי ואנחנו נשכבים לישון.
נמנעתי עד היום לדבר אליו, מוזר לי הקונספט החדש, אחר כך פחדתי להיקשר אבל אני כבר כל כך קשורה.
דבר אחד חיובי יצא מכל הבאלגן הזה -
אני סופסוף מרגישה במיליון אחוז שרוצה אותו, שרוצה להיות אמא, שרוצה שנהיה משפחה.
לפני 17 שנים. 28 ביוני 2007 בשעה 6:02
