היום ניסיתי להוציא את הראש מהתחת של עצמי.
מתוך מטרה ברורה להתמקד בי ובצרות שלי יצא לי בטעות גם לשים לב לאחרים.
האמת התגעגעתי. הייתי בחודש האחרון בתוך בועת כאב ולא תיקשרתי כאן (בעבודה) על דברים אחרים.
אני לא מתפלאת הרי אני אדם כל כך אגואיסטי מטבעי ובעיני אני עוברת עכשיו שינויים גדולים ומכאובים קשים אבל אני לא לבד כאן. יש הרבה איכס אבל בתוך האיכס יש גם אנשים טובים שעצוב לי שעצוב להם ושמח לי שהם שמחים.
אני זקוקה למגע האנושי כאן בעבודה. במיוחד עכשיו שכל כך רע לי. יש פה כמעט 100 איש ולא כולם פקאצות. אז נכון שלא סובלים אותי יותר מידי אבל אותה עוד סובלים פחות - לפחות השפויים פה. ותמיד אפשר להרעיל את החדשים...
מכשאושה.
אתמול עשיתי קצת שופינג עם אוש. מצחיק איך 5 פריטים גבריים שקנינו שווים בסכומם לחולצה אחת שלי. נשבעתי שאני לא קונה עכשיו אבל לא יכולתי שלא. היא ממש קרצה לי ונרשמה אחת הקניות המהירות בהיסטוריה. האמת מה שאני באמת צריכה זה מכנסיים. חלק ממש לוחצים וחלק בקושי נסגרים עלי. היות ואני שמנה לא חשבתי שבכלל אטפח בחודשים הללו אבל כנראה זה קרה כי לא הגיוני שהשמנתי מהכלום וחצי שאכלתי לאחרונה.
חוץ מזה אכלתי, באמת אכלתי ואיבדתי את כל האויר שנאלצתי (פעמיים!) לטפס 7 קומות כי המעלית אצלנו מקולקלת. הלוואי שתיקנו אותה כבר. גמרתי לפוקסי את כל האויר.
לגבי הבקשה המוזרה של הפקאצות אתמול - כמה שאני חושבת על זה אני צוחקת.
אין לי שום חובת דיווח עד חודש חמישי וגם מסתבר שזה בכלל לא מקובל במחוזותינו.
לא השתפנתי ושאלתי את הבוס יענו ככה בתמימות - למה אתם צריכים אישור?
לא היה לו מושג על מה אני מדברת. הסברתי לו שזו בקשה של הפקאצות ואין קשר לדיווחי שעות ואפילו ביררתי בחברה האם. אמר שהוא יבדוק... אלוהים יודע אם יבדוק אבל לא רע בכלל שידע מזה. הרי כמו שהמצב נראה כעת יהיה לי מידי פעם הוכחות קטנות למגעילותן.
לפני 16 שנים. 16 ביולי 2007 בשעה 12:52
