מטען עודף

וזה לא שלא היה לי מה לכתוב. היה. היו גם הסברים, שאפשר לקרוא להם בקלות תירוצים - למה לא.
לא מצאתי את המילים, ולפעמים הן לא מצאו אותי. לפעמים הקלדתי בראש את הפוסט, ואז כבר לא הייתי צריכה לכתוב. לפעמים זה היה חשוף מדי ובשביל מה. אז לא כתבתי. לא ברור איך הצלחתי להיזכר בשם המשתמש שלי אחרי כל הזמן שעבר.

כנראה שהיה לי חשוב לכתוב פתאום. כנראה בגלל שהיום הוא כתב לי, בעקבות שורה ששלחתי אליו, ש"נדמה לי שסיכמנו שאת כבר לא השפחה שלי". צודק, סיכמנו. כנראה שזה לא הופך את העניין לפחות מוזר עבורי, אולי כי חמש שנים ביחד (און אנד אוף, אבל בעיקר און) הן חתיכת פרק זמן. פתאום אני לא צריכה להיות זמינה, לא צריכה לבקש רשות, לא צריכה להיות פה בשבילו, כי הרי סיכמנו כאמור.

פעמים לא מועטות מצאתי את עצמי חושבת שאולי אני מתנהגת קצת לא בהתאם לגילי (שהולך ומתפלג), שבמקום ללמוד פיסול או להפוך סוף סוף לאשת קריירה, אני משקיעה במציאות המקבילה שבנינו, בה הוא המאסטר ואני השפחה, אבל זה היה כל כך טוב, כל כך נפלא, ממלא, כובש ובדיוק מה שהייתי צריכה. הייתי, כי עכשיו כבר לא.

אם להתגרש ממנו, אז ככה. מתוך אהבה גדולה.