אני יודעת שזו לא הכותרת הכי מוצלחת. חשבתי על משהו כמו "לצאת מהכלוב", או "עשר סיבות למחוק את הבלוג", אבל החלטתי לוותר על הכותרת, שגם ככה אף אחד לא קורא - מה אנחנו, "לאישה"? אז ישר לתוכן, שגם הוא לא מתיימר אפילו להיות משהו ראוי, אבל ניחא, היה לי יום ארוך, אל תקשו עליי.
אז איפה היינו? בפוסט פרידה, בהחלט. לא אמרתי כבר בהתחלה שלא אחזיק פה מעמד? אני בטוחה שאמרתי ואין לי כוח לחפש את הקישור המתאים, אבל אני בטוחה שאמרתי כי אני תמיד אומרת את זה. כזו אני - חוזרת על עצמי ומתקשה במערכות יחסים ארוכות טווח עם הבלוגספירה. אני תמיד מצליחה למצוא סיבה לקום ולעזוב, בדיוק כשאני מתחילה להתרגל למקום, לשכנים, לחדרים הצרים, למטבח הבלתי מרווח וכל היתר.
החזקתי מעמד כמה חודשים, זה לא רע בהתחשב ברקורד שלי.
הפעם החלטתי לעזוב כי מישהו פה עיצבן אותי, וכשאני כותבת "עיצבן", אני בכלל מתכוונת ל"עיצבן עד שהרגשתי את הפיוזים קופצים לי אחד אחד מתיבת הפיוזים הקטנה שמשתלשלת לי מהאונה הקדמית". יש דברים שאני לא יכולה לסלוח עליהם: כשמעירים אותי בלילה, כשמדגדגים אותי כשאני אומרת להפסיק, וכשמעליבים אותי. וגם כשמתייחסים אליי בזלזול. וגם כשגומרים לי את האוכל מהמקרר, למרות שהודעתי שהוא שלי. וגם כשמתאכזרים לחלשים. נו, אז יש כמה דברים שמעצבנים אותי, זה לא אומר שאני אמורה לשכוח, לסלוח ולזנוח מעשים שלא מקובלים עליי בכלל, רק כדי להיות בסדר, סלחנית, לא-כבדה, זורמת, והשד יודע מה. לא, יש דברים שצריך לסלוח עליהם, ויש דברים שלא, וההבדל ברור וידוע, לפחות לי, וזה מה שמשנה כרגע.
יש פה כמה אנשים נחמדים, ואתם יודעים שאני מתכוונת אליכם. אנשים עם כושר ביטוי, שזה אחד הדברים הכי סקסיים בעיניי, אנשים עם תבונה, עם קצת עצב בזווית העין, אנשים שיודעים שהחיים הם לא מה שסיפרו לנו, ובכל זאת מתמודדים יפה, ואפילו מצליחים לחייך מדי פעם, ככה, שיהיה. את האנשים האלה אני לוקחת איתי - לא פיזית אמנם, כי יש לי פטור מאלונקה - אבל לוקחת, ומבטיחה לזכור אתכם ברגעים קשים, שמחים, ומה שבין לבין. אשמח אם זה יהיה הדדי, אבל אין לי אשליות, פה זה אינטרנט, הכל פה פיקסלים.
טוב, אז נראה כאילו זה הסוף, ועכשיו צריך להפרד, כי בכל זאת כבר חצות וסינדרלה הופכת לדלעת, אז קבלו איזה חיבוק לדרך, נשיקה בשקית יום הולדת, וברכת הצלחה בתוקף לכל החיים לא להעברה. הייתם תומכים רוב הזמן, עם תגובות שעוררו אצלי משהו נעים בבטן, ואני מקווה שגם לכם היה נעים לקרוא אותי, כפי שהיה לי נעים לכתוב.
לכל אלה שמחפשים - לא מתחת לפנס, זה חסר תוחלת.
לכל אלה שמצאו - תשמרו על מה שיש לכם, אל תתייחסו בקלות ראש.
לכל אלה שכותבים - תמשיכו לפרוק את המטען העודף שלכם.
לכל אלה שקוראים - לא בחושך, זה הורס את העיניים.
תחזיקו מעמד פה בניכר, הניכר שהיה פעם הבית שלי. אני מקווה שלא אתפתה לחזור.
לפני 18 שנים. 26 ביוני 2006 בשעה 21:09
