ולפעמים זה בכלל לא מצחיק.
הבעיה מתחילה, תאמר הפסיכולוגית הדמיונית שלי, בכך שאת תמיד מתנצלת.
סליחה, אני מצטערת, לא התכוונתי, סליחה.
תהיי שלמה עם עצמך, תעמדי מאחורי החלטות שקיבלת לאחר מחשבה, תפסיקי לחפש טעויות - אמיתיות או שאינן כאלה - מפני שזה מיותר, זה גורם לך לפקפק בעצמך, להתייסר, לתהות.
לא האמנתי שאוכל לומר לו שאני רוצה הפסקה כי מערכת היחסים הנוכחית קשה לי מדי. לא האמנתי שאוכל להיות זו שתתפוס את העמדה הזו.
אני מזכירה לעצמי שקודם לכך שאני נשלטת, אני בנאדם שרוצה לשמור על עצמו, אבל לא קל לי להיות במצב הזה, לא טבעי לי לוותר עליו ועל כל מה שהיה עבורי.
ומה ציפיתי? שהוא יעבור על הפרידה הזו בשתיקה? שיקבל אותה בלי להתעצבן? שיהיה אדיש? הרי גם זה היה מעביר אותי על דעתי.
וזכותו לכעוס, להתאכזב ולהיפגע ממני, למרות שלא התכוונתי, סליחה, אני מצטערת. שוב.
לפני 14 שנים. 24 במאי 2010 בשעה 5:38
