בדיוק ברגע הזה, ואם לדייק - אפילו עוד קודם, מאוד מתחשק לי לבכות. התחושה הזו, שמגיעה הרבה לפני הדמעות עצמן, כמו איזו נחליאלי מזדיין שמבשר את הסתיו, תסלחו לי על הצרפתית, היא לא משהו שניתן לשלוט בו, במיוחד - או למרות - שאני לא נמצאת בצד הזה של השליטה. החשק הזה לבכות הוא בערך כמו להתבונן בשוקולד באמת מוצלח, כשאין לך בכלל מקום אחרי שלעסת פרה שלמה - אתה יודע שבשביל מה, אבל לא יכול להתאפק.
ובכל זאת אני מתאפקת.
חלק מהעניין של התקרית הזו שקוראים לה "חיים", מכריח את השחקן הראשי לאמץ הרגלים שיהפכו אותו לאחד מהחבר'ה, נורמטיבי כלחם בחמאה. הרגל אחד, שרכשתי לעצמי ככל שהתבגרתי, הוא להשתדל לא להתפרץ בבכי כשיש עוד אנשים בסביבה. הכך וכך ימים שעברו עליי מאז שעשיתי את הכניסה שלי לעולם, לימדו אותי להתאפק, לנשום עמוק, לבלוע את הדמעות עוד לפני שהן מופיעות, ואם ממש חייבים - ללכת לבכות על איזו כרית פנויה.
ועכשיו עצוב לי כל כך, ולכאורה אין סיבה, אבל למעשה אני פשוט מתגעגעת אליו. הייתי רוצה להחזיק לו את היד ולמרוח את הפנים שלי עליה, להתמזג לתוכו. הייתי רוצה שיחבק אותי, שיכאיב לי מרוב אהבה, שיגיד לי דברים חזקים ורכים שיבעטו לי בבטן וילטפו לי את הנשמה. הייתי רוצה שיקח אותי אליו, ללא סייגים, כי שנינו יודעים שאני שלו. הייתי נופלת לרגליו ומפקידה בידו אותי. הייתי רוצה להיות הילדה הקטנה שלו.
ואי אפשר. ואני מתאפקת.
לפני 18 שנים. 26 במאי 2006 בשעה 21:20
