הוא שאל אותי היום עד כמה אני רוצה שיכאיב לי. עניתי לו, מהבטן, שאני רוצה שיכאיב עד שאבכה. זה לא משהו שזלג לי מהפה בלי כוונה, זה משהו שחשבתי עליו הרבה, ותמיד הגעתי לאותה נקודה - בכי.
משהו מושך אותי לשם, אל נקודת הדמע, אל ההתפרצות והשחרור שמתלוות אליה, יחד עם העיניים הנפוחות והסנטר הרועד.
אני נזהרת בבכי שלי. אני כמעט לא בוכה ליד אנשים, שומרת את הדמעות שלי לעצמי. כבר נפצעתי ושברתי ונחתכתי וילדתי, ולא בכיתי. הדמעות נובעות אצלי מעצב, לא מכאב. ודווקא בגלל שזה הוא ואני, ובגלל שזו מערכת יחסים כל כך רגישה, אני חושבת שאולי הבכי יבוא מהכאב.
הוא משחק איתי משחקים, הבכי הזה, הוא נתקע אצלי בגרון כשאני רוצה בו, ומשתחרר כשאני מתחבאת ממנו, ואני רוצה להראות לו את האינטימיות הזו, שאני חולקת עם כל כך מעט אנשים.
בעלי ראה אותי בוכה, בשקט. אני לא משחררת את הבכי, אני מניחה לדמעות ליפול מהעיניים שלי בדומיה מוחלטת. מחזיקה את עצמי חזק. עושה הצגות לעצמי.
כמובן שאני חוששת ממה שיקרה, איך ארגיש אם אבכה, מה הוא יאמר, ואולי ארצה שימשיך להכאיב לי, ואולי ארצה שיחבק אותי, ואיך הוא ידע אם אני בכלל לא יודעת מה אני צריכה.
לפני 17 שנים. 21 ביוני 2006 בשעה 17:41
