מחפשת את ארט וונדלי

ישובה על ספסל איתו בגינה ציבורית,

ואני, כמו מכונה של בועות סבון

חיוך מטופש על שפתי ואושר בלתי פוסק נובע כמעיין.

והרי אושר לרוב רגעי ומתנפץ אחרי שניונת וכאן במחזוריות הוא נובע מבית החזה.

  ועוד בועה בצבעי הקשת מתנוצצת ועוד אחת ועוד אחת

וזה לא מפסיק, שעות כמו המכונה הזאת,  כל נשימה ונשיפה מתעגלת  לבועות צבעוניות שמרחפות באוויר

אשְׂבַּע – בְּעֵת אֶרְעַב לְהַלֶּלְךָ, / אֶרְוֶה – בְּיוֹם לַעְבֹד לְךָ אֶצְמָא.

בֶּטַח אֲנִי אֶשְׁכֹּן בְּפַחְדָּתִי / מִמָּךְ, וְאֶלְבַּשׁ כַּמְּעִיל אֵימָה.

רַמְתִּי – בְּיוֹם שַׁחְתִּי לְפָנֶיךָ, / אֶשְׁפַּל – אֲבָל קַרְנִי בְךָ רָמָה.

הַרְבֵּה פְדוּת עִמִּי – בְּיוֹם עָבְדִי / לִשְׁמָךְ בְּנֵי אָח גַּם בְּנֵי אָמָה.

מֶה עָרְבוּ כָּל עַצְּבוֹתֶיךָ / לַלֵּב וְלָרוּחַ וְלִנְשָׁמָה.

אברהם אבן עזרא

קיוויתי שישנה עבורי את הזיכרון ההוא, יום השנה הגיע.

סברתי שאצטרך את סצנת הסיום מהסרט קונסטנטין, מלאך

שיכניס יד בלתי נראית לריאות וללב וישלוף משם את השחור.

במקום זאת הוא ערסל אותי בזרועותיו ועטף את נפשי ברכות

בְּכָל אָדוֹן יֵשׁ מַשֶּׁהוּ מהיתקליף, הוּא, יֵשׁ בּוֹ גַּם אֶת אָפּוֹלוֹ וּוֶנוּס

אגרת שאול אל הפיליפים פרק ג

ג ובכן, אחי, שמחו באדון. לכתב לכם שוב את אותו דבר איננו לטרח עלי, אך לכם זה מוסיף לבטחון. 2 הזהרו מהכלבים. הזהרו מפועלי הרשע. הזהרו מן החתוך.

......

21 אשר יחליף את גופנו הנחות ויעשהו דומה לגופו ההדור כבוד, כפי כח יכלתו לשעבד אליו את הכל.

אמן

יֵשׁ סֶקְס אַחֵר

אֲנִי יוֹדַעַת זֹאת עַל בְּשָׂרִי וְגַם שִׁלַּמְתִּי בְּלִיטְרַת דָּם אֶת חֶלְקִי בְּמִשְׂחַק הַדְּמָעוֹת.

אֲבָל הוּא.

יֵשׁ רְגָעִים אִתּוֹ, כְּמוֹ הַיּוֹם, יָדָיו עַל צַוָּארִי, גּוּפי מְרֻתָּק, תַּחְתָּיו

סִּירֶנוֹת בָּרֹאשׁ בְּהִתְנַגְּשׁוּת עִם הַבִּטָּחוֹן בָּרוֹעה,

הָאַהֲבָה מְנַצַּחַת, הַגּוּף  רפה.

אחֲרִי כֵּן אֲנִי אֲמַלְמֵל לְעַצְמִי שָׁעוֹת.

זֶה לֹא הָיָה סֶקְס, זֶה הָיָה מַשֶּׁהוּ שֶׁקָּשׁוּר בְּתַמְצִית הַחַיִּים עַצְמָם.

אֲנִי רוֹצָה שֶׁתְּסַמֵּן אוֹתִי כְּמוֹ מִזְוָדָה, שֶׁתִּצְרֹב בִּבְשָׂרִי כְּמוֹ בָּקָר בָּעֵדֶר שֶׁלְּךָ  וַאֲנִי אֵדַע כָּל שְׁנִיָּה שֶׁאֲנִי חֵלֶק מִמשק הַחַי  בבַעֲלוּתְךָ.

כְּשֶׁיָּצָא לְדַרְכּוֹ הוֹתִיר בְּגוּפי עֵץ תָּמִיר עֲמוּס פֵּרוֹת.

מָה זֶה שָׁם? אֲנִי מְפַתֶּלֶת צַוָּארִי לִרְאוֹת מָה מַפְצִיעַ שָׁם?
דֻּבְדְּבָנִים? תּוּתִים? 

אֲהָהּ , תַּפּוּחִים, עֵץ הַדַּעַת

הַיְּדִיעָה אוֹדוֹת הָרְצוּעָה הִיא כְּמוֹ בֹּשֶׂם הָאוֹפֵף אוֹתִי, וְכָל הַיּוֹם אֲנִי שׁוֹאֶפֶת אֶת הַנִּיחוֹחַ וּמְחַיֶּכֶת

על
גֶּבֶר נוֹשֵׂא לְאִשָּׁה פֵּילֶגֶשׁ וּמִיָּד נֶהְפָּךְ
לְבַעַל, עִם בַּיִת וְגַם בְּלִי, וְהִיא לְרֵיחַ
הַגֶּשֶׁם בַּחַלּוֹן הַגָּדוֹל, תָּמִיד פִּילֶגֶשׁ,
נְחִירֶיהָ מִתְרַחֲבִים נוֹשְׁמִים נַרְקִיסִים
בְּדוּיִים וְעֵינֶיהָ זוֹלְגוֹת בּוֹץ עַל הָאָהוּב
הַזָּר שֶׁבָּא לָגוּר דַּיַּר מִשְׁנֶה, מִדֵּי שָׁנָה לְרֵיחַ
הַגֶּשֶׁם, בְּאֹרַח פֶּלֶא, הִיא לֹא מִתְיָאֶשֶׁת, אַחֲרֵי
הַרְבֵּה שָׁנִים הִיא שׁוֹאֶלֶת
לָמָּה אֵין פִּילֶגֶשׁ בִּלְשׁוֹן זָכָר.

לנגוע
בֵּבְּשָׂרִי נִמְכַּרְתִּי
בִּבְּשָׂרְךָ נִמְכַּרְתִּי
בְּרֵיחַ נִשְׁמַת אַפְּךָ, מֶזֶג
חֲרִיפוּת חֲלֵב תְּאֵנָה וּמֶתֶק
פְּרִיחַת נַרְקִיס, נִמְכַּרְתִּי, בְּזָרוּתְךָ
בְּאַחְרוּתְךָ, בַּתְשׁוּקָה לְהַגִיעַ,
לִנְגֹעַ, בַּיֶּלֶד הַמֵּת נִמְכַּרְתִּי, בַּצִּפִּיָה
לֶחַי, אוּלַי מָחָר, מָחֳרָתַיִם, בְּגַבְהוּת
לִבִּי נִמְכַּרְתִּי, אֲנִי אֶגַּע, אַגִיעַ, פִּילֶגֶשׁ
כְּנַעֲנִית נִמְכַּרְתִּי לְךָ עַד כְּלוֹת