מחפשת את ארט וונדלי

 עֲטַלֵּף

כְּשׁאַף אחד לֹא הִסְכִּים לִהְיוֹת בִּפְנִים

אֲפִלּוּ לֹא אֱלֹהִים

רַק עֲטַלֵּף נִשְׁמָתך

שׁמַע

בַּעֲלָטָה בִּי

אֶת שְׁמִי

יונתן קונדה
עטלף מתוך- ״יהפוך הסדק אורו״

שלומי קשור בחוט אל שלומך
מילים: זלדה 

שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
וְהַחַגִּים הָאֲהוּבִים וּתְקוּפוֹת הַשָּׁנָה הַנִּפְלָאוֹת
עִם אוֹצַר הָרֵיחוֹת, הַפְּרָחִים,
הַפְּרִי, הֶעָלִים וְהָרוּחוֹת,
וְעִם הָעֲרָפֶל וְהַמָּטָר,
הַשֶּׁלֶג הַפִּתְאֹמִי והַטַּל
תְלוּיִים עַל חוּט הַכְּמִיהָה.

אֲנִי וְאַתָּה וְהַשַּׁבָּת.
אֲנִי וְאַתָּה וְחַיֵּינוּ בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם.
אֲנִי וְאַתָּה וְהַשֶּׁקֶר.
וְהַפַּחַד. וְהַקְּרָעִים.
וּבוֹרֵא הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם חוֹף.

שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.

אֲנִי וְאַתָּה
וְהַחִידָה.
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַמָּוֶת.

שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.

הוּא לֹא יַחֲטִיף לִי סְטִירָה אֶלָּא אִם הרווחתי זֹאת בְּיֹשֶׁר
וְעַזּוּת מֵצַח

יֵשׁ סֵדֶר בָּעוֹלָם

וְזֶה הָעוֹלָם שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת בּוֹ

  יש סוגת כתיבה כזאת, השפחה מעריצה את אדונה, אחרת לא היתה יכולה לפדר את אפה באבק כוכבים.

והכתיבה ספוגת אהבה ועשירה בדימויים מנצנצים.

אבל  אני אומרת לכן, כמעט שאני בטוחה, לא במאה אחוזים, כי אולי זה האנדורפינים שרצים בדמי

הנה באתי בימים וראיתי דברים וידעתי גברים ו..

הוא הכי נדיב מכל מי שהיה אלי, אי פעם.

הדברים שהוא נותן עכשיו וחולם להעניק לי בעתיד

הם

כמו תיבת האוצר באי המטמון.

ולו אני מוסרת, אמרה של קיקרו, שתדע אדון:

לא עבור עצמנו בלבד אנו נולדים.

עם האדון בבית קפה, שיחת עבודה ופוליטיקה היא הקליפה החיצונית

בתוכי מתגעשת התשוקה אליו.

קר לי, אבל לא אלבש את הז'קט,  אני רוצה לדחוף את מראה השדיים שלי

אל מול עיניו, איני מרסנת את מחשוף החולצה, במכוון ניכר שם השסע.

אולי אזכה לראות את השינוי מתחולל מול עיני,  עיני התכלת שלו מאפירות

לפלדה והזאב מגיח.

עיניו בוחנות את הנוף אבל הדיון במי התהום באקוויפר החוף,

מרתק אותו יותר.

אני עוברת להערה צינית, יש לי רפרטואר אינטונציות מתנשאות,

זה מקפיץ אותו, אני יודעת ומהלכת על חבל דק.

הוא לא משנה תנוחת מושבו, אוחז בירכי בכף יד אחת, הבשר

הרך נלחץ תחת אצבעותיו, מלחציים של כאב,  שפחה מתנצלת..

אני משקיעה מאמץ ב"עבודת פנים" שלא יבחינו סביבי במתרחש

ומאבדת את הרגע הזה של הטרנספורמציה שייחלתי לו.

אדוני, בעולם מתוקן הייתי מי תהום למרגלותיך, כובשת פני בחלציך.

משחק מסתורי  זה, שתחילתו באהבה לגוף וסופו באהבה לאדם נראה בעיני יפה דיו כדי להקדיש לו חלק מחיי. המילים מוליכות שולל האלו  זו המציינת הנאה מצביעה על מציאויות סותרות , הכוללות בעת ובעונה אחת מושגים כחמימות, מתיקות, קרבת הגופים, אך גם אלימות , יסורים וצעקה. פסוקו הקצר של פוסדניוס על ההתחככות בין שני פלגי גופים, שראיתך מעתיק בשקדנות של ילד טוב במחברות בית האולפנא שלך, אינו מגדיר את תופעת האהבה יותר משהמיתר שאצבע חלפה עליו יכול להסביר  את נס הצלילים,

 פסוק זה יותר משעולב הוא בתענוג עולב הוא בגוף עצמו- כלי זה של שרירים, של דם ועור , ענן אדום זה שהנשמה היא חזיזו. מודה אני כי התבונה  עומדת מבולבלת מול פלא האהבה מול הכפייה המוזרה הגורמת שבשר זה- המטרידנו כה מעט כאשר אינו אלא רק מרכיב של גופנו שלנו, ואינו גורם לנו דאגות אחרות לבד מרחיצתו, הזנתו, אם אפשר, מניעת סבל ממנו- עשוי לעורר בנו תשוקה  כה עזה ללטפו, רק משום שאישיות אחרת מפיחה בו חיים ומשום שמתגלים בו שרטוטים של יופי... אם בריה אחת , תחת שתשפיע עלינו, לכל היותר, רוגז, הנאה או שעמום, כובשת את רוחנו כמו מוסיקה ומענה אותנו כמו חידה, אם היא עוברת משולי עולמנו אל מרכזו- או אז מתרחש הפלא המדהים, שהוא בעיני פלישה של הרוח אל הבשר, יותר מאשר שעשוע בשרים בלבד.

מרגריט יורסנאר, זכרונות אדריאנוס

עבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –
עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:
עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ
"חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי

 רבי יהודה הלוי

הוא ניחן בכישרון הזה שאין לו שם, אנחנו, הבנות, קוראות לזה דומיות, זה הרבה יותר מזה.

זו היכולת ליצור, להשליט סדר בריאה אחר בתוך החדר או באויר ביני לבינו.

לילה קודם עשיתי טעות , עברתי עבירה,  משהו שעלול היה לחשוף ולסכן אותנו.

כאשר הוא נכנס, איני יכולה לעצור את נחשול השמחה ואני מלטפת זרועו בהתרגשות, הוא לא נענה.

מורה לי לפשוט בגדי, ונותר לבוש, על ארבע על המיטה והצלפה כואבת עם חידוד מסרים בעל פה.

בדרך כלל אני מיללת אבל הפעם אני נחושה לחשוק שפתיים, שקטה וקשובה לדבריו.

בהמשך, כשהוא שוכב מעלי, זרוע על זרוע, רגל על רגל

אני נזכרת בחבר שהיה לי בצבא, ואיך היו לי התקפים קלסטרופוביים כל אימת שהיה מועך אותי בגופו

וכאן, אני  כצפה על ענן מרוב הקלילות שבעונג.

  אני שפחה, אני מצע, אני מזרון ומיטה וכן, כן כן.

ואי אפשר היום בלי כמה   פסוקים מהאיגרת אל הפיליפים ד'

4. על כן, אחי, האהובים והיקרים, שמחתי ועטרת ראשי, בדרך זאת עמדו נא באדון, אהובי. 

4 שמחו באדון בכל עת; אמר שוב, שמחו.

5 נעם התנהגותכם יודע נא לכל אדם. האדון קרוב.

6 אל תדאגו לשום דבר, כי אם בכל דבר הציגו משאלותיכם לאלהים בתפלה ובתחנונים ובהודיה.  

.

לרגל יום המאבק באלימות נגד נשים

מכשפה נופלת   / רחל חלפי

בְּתוֹכוֹ
בְּתוֹךְ הַתֹּהוּ הַיּוֹרֵד בִּצְווחָה
נֶאֱחֶזֶת בִּבְדָל צִפֹּרֶן קָשָׁה
בְּתוֹכוֹ בְּתוֹכוֹ בְּתוֹכוֹ
נֶאֱחֶזֶת בְּמלא עָצְמַת הַגּוּף שֶׁלִּי
הַגּוּף הַבּוֹעֵר שֶׁלִּי בֶּהָלָה כְּתֻמָּה בּוֹעֵר שֶׁלִּי
בְּתוֹכוֹ בְּתוֹכוֹ
נֶאֱחֶזֶת בְּשֶׁצֶף
הוֹדֶפֶת אֶת כֹּחַ הַמְּשִׁיכָה
צָפָה עַל פְּנֵי אֵין
אֵיךְ לַעֲשׂוֹת אֶת כֹּחִי שֶׁיְּפַעְפַּע
כַּיָּם שֶׁאֵין לוֹ גְּבוּלִין
אֵיךְ לְהַכּוֹת גַּלִּים בְּחוֹל מוֹת דּוֹמֵם
אֵיךְ לֶאֱהֹב אֶת הַבְּרוּאִים
בְּעָצְמָה שֶׁל
שִׂנְאָה שׁוֹרֶקֶת

מכשפה נופלת כתבה רחל חלפי על מטילדה פורסט מהכפר האנגלי מדוז אשר אספסוף עשה בה לינץ במאה השמונה עשרה.

  אז האגדה אומרת שהדס פיתה את פרספוני בנרקיס יפיפה, משרכנה לקטפו נבקעה האדמה והיא נחטפה פנימה אל האופל במעבה תחתיות,

שם הנשמות.

הנערה התיפחה, לאורך ימים דחתה את חיזורי אל השאול, סירבה לאכול  מן המנחות וההבטחות שהוצעו לה.

רק כמה גרגרי רימון הסכימה לטעום.

משום כך, חייבת היא מידי שנה לרדת אל בעלה, בארץ המתים, ולבלות עימו כמה חדשים.

ולכן יש חורף על פני האדמה.

אבל,

במקום אחר

בדרום תל אביב , בחדר שעות חשוך, הגישה שפחה לאדונה, מלא הפלסטיק גרגרי רימון, ואמרה לעצמה

אם יטעם,  יהיו חדשי החורף שלי מוארים באורו.

ואז

השמש הפציעה זוהרת  בחייה.