מחפשת את ארט וונדלי

לפני כמה שנים ראיתי כתבת טלוויזיה  על דום ושפחה, יש לסוג כזה של כתבות תרחיש קבוע, יש קונבנציה עיתונאית של איך מטפלים ב"סטיות מיניות" כמו פוליאמוריה ובדסמ.

בדרך כלל דואגים לראיין את ה"קרבן" שזו האשה, והיא משכילה וקרייריסטית ופמיניסטית, ומספרת בטון מאוזן שכזה, עד כמה  אורח החיים מספק וכבוד הדדי והגשמה עצמית.  ובאמת שאני לא צינית, פשוט אף פעם, אף פעם,  זה לא עובר.

מדיום כתוב או דבור או מצולם או כולם, הצליל הנכון של הבדסמ   -  זה פשוט בלתי ניתן להסבר לוונילים.

והאמינו לי שניסיתי.

 על כל פנים בכתבה ההיא, הבחור כתב ספר בהוצאה פרטית (איך קראו לספר הזה?)  אבל הנשלטת לא רצתה להיחשף והיה זה רק האדון שדיבר גלוי למצלמה. ואז שאלו אותו,  האם זה לא כואב לה, אם היא לא סובלת מה..ההצלפות, הקשירות, הזחילה?

והוא ענה- היא סובלת עכשיו, כשהיא בחדר השני, מפני שהיא לא לידי, כי שפחה, המקום היחידי שבו היא מאושרת הוא לרגלי אדונה.

הוא דייק!    

וכל השבת, ביום ובלילה

אינותו מכרסמת והערגה אינה מרפה, וזה מר ומתוק מדבש דבורים.

.

  המפגש הראשון הוא התוודעות, היא מאזינה בקשב לצלילים והוא  נוקט טון דיבור  קליל שעומד בסתירה גמורה לאפילה הסמיכה המתנשמת בחדר.

והוא שואל " תרצי שאחתוך אותך כאן?" ומסמן קו על ירכה עם האצבע, באינטונציה של  "את רוצה מזגן?"

היא מנענעת ראשה לשלילה כי הקול לא יוצא מגרונה.

בראש היא אומרת לו -  לא, ממש לא. אני בכלל לא בקטע הזה, הבדסמ שלי הוא מנטלי.

סטנלי קובריק שיחק במרחק  בין פס הקול למתרחש, כאמצעי הזרה. סצינת ההליכה על המזח בתפוז מכני,  מצולמת בהילוך איטי. ארבעת חברי הכנופיה  פוסעים לאורך המרינה ביום אפרורי עד שלאלכס יש רעיון ופתרון. שני חברי כנופיה נבעטים למים, הוא מושיט יד לעזרה לאחד מה, לחלצו מהמים העכרוריים וכשזה מושיט ידו בחזרה אלכס שולף מתוך מקל ההליכה סכין נסתרת וחותך את גב כף היד שלו. ההילוך האיטי מאפשר לנו לחזות בבגידה, בתנועה, בדם הפורץ, בפניו הנעוות של דים.

המוסיקה התרבותית של רוסיני, מתוך האופרה העורב הלקחן, מלווה את הסצינה ועומדת בניגוד מוחלט לאלימות, ולמשמעות של המתרחש.

בתוך המעטפת האליטיסטית מונחת האולטרא אלימות, זו שאין לה גבולות של נאמנות, מנהיגות וחסות.

קובריק משתמש בפס הקול הקלאסי כאמצעי לכפות על הצופים צורת ראייה, מוטיב שכיח בסרט.  זהו פער, והפער לא מאפשר להסחף פנימה,  ומחייב את הצופים להביט במראה ובמשמעותו המזוקקת. כמו שאלכס מחוייב להביט אחר כך.

במהלך השבוע האשה אינה יכולה להפסיק מלדמיין אותו חותך בבשרה, ויום אחר יום תשוקתה לכך מתעבה.

היא מביאה פינצטה וזוממת לפתוח אותה לניצב  ולתת אותה בידו כמפסלת בשיעור מלאכה.

הוא בוחר בסקלפל וחותך קו מעוגל בשיפולי הצוואר, אוסף את הדם בלשונו ומזמין אותה לטעום את פיו.

אבל אם היתה שם מוסיקת רקע זה לא היה רוסיני אלא החמישית אבל לא, לא  ההיא אלא זו של  ג'נסיס  

Firth of fifth

   דקה קודם אני מסדרת חפצים בעצבנות, הענבים יעמדו כאן, הקפה שם.

אבל מה לעשות עם עצמי? לשבת, לעמוד,  על המיטה? על הכורסא?

ואז הוא נכנס, כשהוא  בא פנימה,  האורה שלו דוחקת את כל האפלוליות, כמו שהים נחצה בסרט של ססיל. ב. ד. מיל

 הלב שלי פועם כמו איילה רצה במנוסה.

הוא מחזיק אותי בידיו, מקרב אותי לגופו, ...שששששש.... הירגעי.  הרבה זמן הוא אוחז בי כך, דקות ארוכות, נצח

שסוחף אותי ברכות,  היתי יכולה לחיות שם או למות שם. אלוהים.

שיר אַהֲבָה עֲמָמִי אֶתְיוֹפִּי

לִבִּי נִמְלַט מֵחָזִי אֶל מַעֲבָר לֶהָרִים
אַחֲרַיִךְ יָפָתִי
עִטְפִי אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁעָלַי הַתִּירָס
עוֹטְפִים אֶת הַקֶּלַח
מִשְׁחִי אוֹתִי לְיַד רִיסיךָ
כְּמוֹ כָּחָל
לטפי אוֹתִי בְּאֶצְבְּעוֹתֶיךָ הַיָּפוֹת
כְּמוֹ שֶׁהַמַּחְרוֹזוֹת מְלַטְּפוֹת אֶת שָׁדֶיךָ
כִּרְכֵי אוֹתִי סְבִיב גּוּפְךָ
כְּמוֹ שֶׁאַתְּ כּוֹרֶכֶת אֶת חֲגוֹרָתְךָ לְמַתָּנֶיךָ.

 ושעות אחרי כן, זה מחזיק ומתמשך,

המתיקות  מתפשטת ומתבייתת בכל תא בגוף ומתחלקת ומשתכפלת

ומהווה אותי.

אייל שני אמר  פעם לאחת המתחרות  "בחרת לתבל את הבשר בקינמון וציפורן , אם הית שמה קצת, הלשון שלי היתה  תרה ומחפשת את הטעם בכל ביס, מאחר שהפרזת, התבשיל  היה לי לזרה.

זה נכון לגבי השימוש בכח,  באדנות, אם הוא  ממונן  כתבלין מעודן, הלב תר אחריו ואם הוא  גלוי ומוכרז בקול רם, זה כמו שחקן עם הבעות מוגזמות

במפגש הקודם, זר שהיה מתבונן בנו כמעט שלא היה מוצא סימנים לבדסמ, עומדת מולו, כובשת פני בצווארו,  מלטפת זרועותיו, נוגעת בגופו בחירות נדירה (במחוזותינו).

אבל רגע אחד  הוא קם מן המיטה ואני רואה בזאת סימן שמותר לי לבדוק מי סימס

ואז מבטו חוזר אלי, מרצין

הרשיתי  לך לקום? חזרי לאותה תנוחה!

 והנה חוזר  בשניה לחדר סדר הבריאה,  הוא האדון ואני השפחה לרגליו.

פורטונה היתה נדיבה כלפי

לְפָנִים הַיְתִי אוֹמֶרֶת
מַלְכָּה אֲנִי
יוֹם וָלַיְלָה אֲנִי שׁוֹמֶרֶת
עַל פֶּתַח אַרְמֹנִי
יוֹם וְלַיְלָה אֲנִי מְיַחֶלֶת
לְמֶלֶךְ שֶׁיָּבוֹא
חָרָשׁ יִדְפֹּק בַּדֶּלֶת
וַיִּתֵּן לִי אֶת לְבָבוֹ

וְהַמֶּלֶךְ יָפֶה כְּנַעַר
יָחִיד מִבְּנֵי אֲדָמָה
עֵינָיו שְׁנֵי יְמֵי זֹהַר
נִשְׁמָתוֹ נְשִׁיקַת הַחַמָּה
כָּכָה בֵּין חֲלוֹמוֹת תָּעִיתִי
וְאֶפְשָׁר שֶׁכָּל זֶה אֱמֶת
רַק בְּאַחַת טָעִיתִי
מָה אִם הַמֶּלֶךְ מֵת.

עַל חֲלוֹם מַלְכוּתִי אֲנִי צוֹחֶקֶת
הַיּוֹם לֹא אוֹמֵר כְּזֹאת
הַכֹּל יוֹדְעִים - אֵלֶּה דברי שֶׁקֶט
רַק מִלִּים נֶחְרָזוֹת
בִּמְקוֹם לְחַכּוֹת לַמֶּלֶךְ
מוּטָב שֶׁאֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ ימי
וּמֵהַיּוֹם וָאֵילָךְ
אֶשְׁכַּח אֶת חֲלוֹמוֹתַי

יְהִי כָּךְ הַדָּבָר יָדוּעַ
וְלֹא אֲסָרֵב
וְאִישׁ לֹא יָבִין מַדּוּעַ
בְּכָל זֹאת שָׂמֵחַ הַלֵּב
מַהוּ הַסּוֹד שֶׁשָּׁמַרְתִּי
הַיָּקָר לִי מִכָּל חַיַּי
מִלָּה קְטַנָּה שֶׁלֹּא אָמַרְתִּי
אֶפְשָׁר שֶׁהַמֶּלֶךְ חַי

אלישבע ביכובסקי 1925

מאוחר מידי להכחיש געגועים

כל מָקוֹם טוֹב לֶקַבֵּל בּוֹ אֶת הַכְּאֵב וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי שֶׁאִם טוֹב לַגָּמָל

וְטוֹב לַתָּמָר אָז שׁוּבִי שׁוּבִי תְּשׁוּקָתְךָ עָלַי וְשָׁלוֹם לַאֲדוֹנִי הַמֶלֶךְ

מְאֻחַר מִדַי לְהַכְחִיש גַעֲגוּעִים. הֵם הַשִׁיר וְהַקֶסֶם, הֵם הַמָּוֶת

אֲבוּדִים עֳפַרִים גַּלְמוּדָה צְבִיָה צוּף חֶלְבּוֹנִים לְמִּשְׁכָּב בֹּקֶר

אַהֲבָה תַּעֲנוּג

בָּצַע אוֹתוֹ וְאָמַר: זֶה גּוּפִי הַנִּבְצָע בַּעַדְכֶם,  

כֵּן גַּם לָקַח אֶת הַכּוֹס לְאַחַר הַסְּעוּדָה וְאָמַר: הַכּוֹס הַזֹּאת הִיא הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה בְּדָמִי, זֹאת עֲשׂוּ לְזִכְרִי בְּכָל עֵת שֶׁתִּשְׁתּו וָּכֵן מִי שֶׁאוֹכֵל מֵהַלֶּחֶם הַזֶּה אוֹ שׁוֹתֶה מִכּוֹס הָאָדוֹן שֶׁלֹּא כָּרָאוּי, יִהְיֶה אָשֵׁם לְגַבֵּי גּוּף הָאָדוֹן וְדָמוֹ.

 כִּי הָאוֹכֵל וְהַשּׁוֹתֶה מִבְּלִי לִנְהֹג הַבְחָנָה בְּגוּף הָאָדוֹן, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה דִּין לְעַצְמוֹ.

מִסִּבָּה זֹאת רַבִּים מִכֶּם חַלָּשִׁים וְחוֹלִים וְיֵשׁ אֲשֶׁר מֵתוּ.

אִם נִבְחַן אֶת עַצְמֵנוּ לֹא נִשָּׁפֵט, אֲבָל כַּאֲשֶׁר הָאָדוֹן שׁוֹפֵט אוֹתָנוּ הוּא מְיַסֵּר אוֹתָנוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא נֻרְשַׁע עִם הָעוֹלָם