לפני 5 שנים. 21 באוקטובר 2019 בשעה 17:07
לכל אורך המפגש הוא נינוח ומחויך, עיני תכלת ומופז כמלאך, מביא את האור עימו לחדר נטול חלונות.
האשה שאיתו מתלהטת מינית ואז היא חדלה ואומרת,
עצור, אני לא גומרת לפנייך. זה כלל ברזל!
והוא קופא, מלכסן את ראשו בהרהור ואז מנענע אותו באיטיות, ימינה ושמאלה, ואומר משהו כמו, את לא מנהלת, או, פה לא תהיה שליטה מלמטה,
אני בקושי שומעת כי מרותקת לפניו שהפכו אפלות וקודרות ולתגלית שלי שהנה הופיע מתוכו הלל בן שחר, כמו במשחק קופסה שהיה לי בילדות, שקף להלביש דמות.
מצביע על המיטה בהפניית הראש, ושם היא משלימה בעבודת כפיים את ההתרגשות שנבנתה בה כבר לאורך ימים. והוא לא מתבונן מרחוק במחזה,
הוא עוטף ומלטף, היא בושה בגופה, בתאוותה ובאנחותיה, וגן העדן שם קרוב מאוד.
