מאה נשים של בדידות

ואז נרדמתי. שקעתי, המזרן שאב אותי לתוכו בכבדות.
כשפקחתי עיניים אור דמדומים חדר דרך החלון הפתוח והייתה רוח נעימה. הסבתי את הראש לימין וראיתי אותה יושבת בקצה המיטה, רגליה שלובות לפניה ומביטה בי. היה לה מבט רך, כמו נהנתה לראות אותי מתעורר. "ישנת שלוש שעות, אתה יודע", וחייכה. הושטתי את היד ללפות את רגלה. היד נותרה במקומה וכאב עמום ריצע אותה. לא הבנתי. הסתכלתי בפיזור דעת על היד, על השנייה, והתעוררתי בבת אחת. הרמתי מעט את הראש, והסתכלתי על גופי. "היא לא שפויה". הישרתי אליה מבט קפוא.
"תראה, חשבתי על זה". היא התחילה בקול רגוע ונעים, "היו לי שלוש שעות לחשוב", המשיכה, "אתה מבין, אתה כל כך מעניק, ולי כל כך טוב ברגעים האלה"... "רק ש.. מה איתך?" עצרה לרגע. "לא ראיתי אותך אף פעם נהנה. אבל ממש ממש נ ה נ ה. מתפרק."