עצמתי עיניים. זעמתי עליה, על המצב, על עצמי. חייכתי לעצמי כשחשבתי על הקשירה, היא למדה לא רע. הרי אני לא יכול לזוז. שמעתי אותה יוצאת ונכנסת חזרה. שמעתי את הגפרורים ניצתים. היא שמה מוסיקה והצלילים היו נעימים.
שמעתי רשרוש של בגדים. המיטה נעה בגל, הידיים שלה רפרפו עלי. השפתיים.
ניתקתי. ניתקתי מהמקום, מהמגע, הייתי במשרד דואג לענייני יומיום. נזכרתי בלקוח שהבטחתי לו תשובה, במר שרף שלא נותן מנוח וצריך להסדיר עמו את ההסכם, את מכונת הקפה שצריך להחליף. אולי אזרוק אותה, במילא כולם שותים אצלנו קפה שחור.
לא יודע כמה זמן עבר. נראה לי כמו שעה או שלוש. הרגשתי לפתע את הידיים משתחררות, הרגליים, בכי חרישי. הבכי המשיך גם כשקמתי, התלבשתי, אספתי את המפתחות והארנק, ויצאתי, סוגר אחריי את הדלת.
כשעליתי על האפנוע, והרוח חדרה כל נקב, וניקתה את השעות האחרונות, לא שמעתי את השדונים שלי. ניתקו.
לפני 18 שנים. 24 ביוני 2006 בשעה 5:13
