אתר חפירות

העולם לוחץ אותי. החיים שלי מבולגנים ומלוכלכים. אני לא באמת מבינה שדברים שאני עושה קורים. אני לחוצה, עצבנית, כועסת. בעיקר על עצמי. מתחילה להשליך דברים בעווית מטורפת של ילדה. לא יכולה להמשיך לראות את זה, להמשיך עם כל זה דבוק אליי.
הוא קורא לי אליו, אני מתנצלת, פשוט לא יכולה לראות את זה, החיוך העצבני שלי מנסה להתרכז בו. בשקט הוא מכופף אותי ונותן בי סדרת כאבים קטנים ומהירים. נותן לי להיצמד לרגלו תוך שהוא עובד על הכיווץ הזה שיש בתוכי, די מהר נגמר לי האוויר... אז הגוף מתחיל להשתחרר, העווית מוקלת כמעה, אני מתפתלת מעט ומשתחררת, נתפסת לאותו כאב מהיר- מתכווצת- מתפתלת- נצמדת- משתחררת
עד צחוק.
צחוק.
הרשעות הכועסת שעיוותה את כל השרירים והמחשבות שלי הופכת לצחוק.
הוא מרים אותי ואני מחביאה אותה לאט.




אני זוכרת שפעם, לפני המון זמן, אמרתי שאני מפחדת שאהבתי לשירה תהפוך למזוכיזם. איבדתי את השירה מאז. אולי משום כך אני צריכה לעתים את הכאב. הוא איכשהוא אולי נותן לי את תחושת הקירבה למוחשי כמו שהשירה נתנה לי את תחושת הקירבה לעולם האחר. העולם האחר שנגזר עליי איכשהוא לחיות בתוכו, העולם שבתקופה האחרונה מאיים להעביר אותי מדעתי.
כאב עוזר לנשום. זה באופן הרחב. הרבה יותר קל לנשום באופן מוחשי מאשר באופן פואטי. ('פואטי' כאן בהשאלה, הרי אמרתי שהפואטיקה כבר לא אחות לי).

(טוב, נו, בסדר, בעצם אני פשוט מרטיבה ומתחרמנת מכמה ספנקים בישבן. תמיד יש לי דרכים מעוותות לאמר דברים.)