אתר חפירות

חבר טוב שלי נכנס הבייתה עם אימה של בדידות בעיניים, במבט ישיר...
ואני מפליגה אל איזכור של כאב בשיחה שהתנהלה אך לפני כמה דקות.
היו פעמים (מעטות, אציין) שביקשי מאנשים להכאיב לי. אני חושבת שמעטים מאד הם אלו שמבינים מה מבקשים מהם כשמבקשים מהם להכאיב.
הכאב הראשוני, הבסיסי, הוא מה שיונה ידידי ראה לרגע קט בלבד כשהסתכל לאימת הבדידות ישר בעיניים, אותה ייצריות טהורה שמעבירה אנשים על דעתם...
יש לבד גדול, אינסופי, ללא אופק, שמקופל לכדי גרגר אורז... לבד שהוא רק שלי, שמעטים מאד (אולי שניים או שלושה) אי פעם הציצו בו, לא כל שכן נגעו בו (אחת בביטחון). לכל אחד יש את הלבד שלו, רק ששלי קרוב אליי הרבה יותר. קרוב כמו אח, כמו החברה הכי טובה, כמו יצור חי שהוא הדבר היקר לך ביותר בעולם. אולי כך אנשים מרגישים לגבי הילדים שלהם. חלקם בכל אופן. זה כבר דיון אחר, נסחפתי.
המרחב האינסופי הזה של רגש, ושל התרגשות, של בעירה פנימית בלתי נדלית, אותו מניע בלתי מונע, הוא הכאב הראשוני והבסיסי הזה שמעביר אותי אל ודרך הכל.
אז מה ביקשתי כשביקשתי שיכאיבו לי?
לא ביקשתי חוייה טיפולית. כן, זו המרה, אבל ממה למה בדיוק?
מהבלתי מוגדר אל המוגדר. זה בעצם עיסוקם של פילוסופים (מטמטיקאים, פיזיקאים...) עוד מימי קדם, אז מה כל כך מוזר בזה? כבעלת חשיבה לוגית אינטואיטיבית, זה דווקא נראה פתאום מאד הגיוני, מתבקש אפילו, בשבילי לעשות את המהלך הזה. מהלך על לוח שחמט שהוא אינסופי שבכל זאת יש עליו מהלכים נכונים.
אחד הניסים הגדולים בעולם הוא שמטמטיקה היא יישומית, אולי המרת כאב דומה לזה. אבל שוב, נסחפתי.
המרה היא משהוא שאפשר לעשות בפרטיות, בעצם כמעט בלתי אפשרי אחרת,- הרי אותו בלתי מוגדר הוא אינטימי עד אינסוף, בלתי יעלה על הדעת כמעט שאפשרי לחלוק אותו, להראות אותו, להביא אליו אחרים כמו אורחים מזדמנים לחדר השכור שלי...
אז אני מבקשת את הבלתי יעלה על הדעת, את הבלתי אפשרי, את הבלתי מוגדר.
מבקשת להחזיק לך את היד ולהוביל אותך אל הבסיס שלי, אל היסוד שלי.
יווני אחד אמר 'הכל מים', אחר כך חשבו- מים, אויר, אש, אדמה; היסוד שלי הוא הלבד. הכאב הטהור. מזה אני עשויה.
ולשם, לפלא הזה של הקיום, אני רוצה להוביל את מי שיכאיב לי. מהמוגדר אל הבלתי מוגדר.
התהליך ההפוך בעצם להמרה, לא?
רוצה שיגעו בי באופן הכי אינטימי, באופן הראשוני.