אתר חפירות

נעימה, זה מה שאני.
מרוב שאמרו לי את זה כל כך הרבה כבר הפסקתי להיות כל דבר אחר.
כל דבר אחר שיגידו עליי נובע רק משם, מהמגע הזה. 'המגע שלך, העור שלך, כל כך נעים... את תמיד מריחה טוב, הנשיקות שלך כל כך מתוקות...'. אפילו אנשים שמרגישים כלפיי דברים רק משלים את עצמם. הם פשוט נסחפים על ה'נעים' הזה. ברגע שהם פוגשים מישהוא שבאמת גורם להם להרגיש הם מבינים את זה. יכול להיות שיחשבו על הגוף שלי בערגה מסויימת. על האופנים שבהם הוא מגיב, על איך שאני מתחככת, על כמה שאני רכה. לפעמים יקראו לזה 'משוחררת'.
כל זה טוב ונחמד. אבל התגובה שלהם לנעים הזה שהם שמים בי יכולה לפעמים לצבוט אותי עמוק בפנים. לא תמיד אני זוכרת שבעצם כל מה שהם חושבים עליי, מרגישים כלפיי, הוא רק הנעים.

נזכרתי בזה אתמול. ופתאום הפסקתי להרגיש. בכלל. לחלוטין. יכולתי להכניס את היד לתחתונים ולגמור עשר פעמים מבלי שארגיש דבר. בלי שזה ישנה דבר במתרחש- בי, לידי, סביבי...

-אולי איפשהוא בדרך כבר הפכת את בעצמך להיות הנעים הזה. אפילו בדברים כמו 'אני לא אתקשר כי אני לא רוצה להטריד אותך', או 'אני לא מצפה ולא מבקשת שום דבר שאני יודעת שאתה לא רוצה בעצמך לתת לי'... איפהשהוא שכחת בנעים הזה את הרצונות שלך, את הרגשות שלך... והכל מתנקז באצבע אחת על הדגדגן.-