לפני 17 שנים. 22 בדצמבר 2006 בשעה 19:19
איני רוצה דבר. רק להספיק לראות אותו יוצא מהדלת השנייה של המסדרון כשאני נכנסת.
רק להרגיש ולו לרגע את האויר שהוא נשם בו. כמה חולני.
כל כך הרבה כאב יש במבט אחד. כל כך הרבה שמחה כואבת.
אין מספיק ממני כדי להכיל את כל התשוקה הזאת. אין מספיק אני כדי לעמוד בכל ההרגשות המעורבות האלה.
חמש דקות של אושר וכאב. הרס עצמי מופלא כל כך.
רגשות אשם שלי כלפי עצמי רודפים אותי מעט, כמעט שנאה עצמית, ומפנים מקום במהרה
לפשטות הטובה הפושה באיבריי וממלאת אותי.
חמש דקות בלבד, ואני מלאה לפחות ליומיים.
כמו שלא התמלאתי כבר מזמן.