אתר חפירות

הצורך הזה,
הצורך הזה מזנק לו באוויר לפתע,
ואז איני יכולה עוד לדעת מה לאמר. כשהרגע הזה נשאר משוחק על השפתיים אני משתתקת. לא יודעת. לא משנה מה,- לא יודעת. כמו ילדה, או חתול נבוך.
מפנה את ראשי ימינה ומרכינה מעט. צווארי חשוף כך, בתנועה קוקטית של הסמקה. מבט מחייך ומרצין תהומית לסירוגין נשלח בזוית הזו לפגוש שפתיים, קמטים ליד העיניים, אצבעות...
כלום. לא משנה מה,- כלום. שקט. משחק של רצייה. עד שקט. שקט שנובע מהמייה פנימית בלתי ניתנת לריסון. מפחד עצום.
פוסעת לאט. בתנועות ארוכות. מתפתלת ומתנדנדת מעט. כמו אסור לצעדים האלו להיגמר. קרוב. כל כך קרוב שכל נשימה צריכה להיות מורגשת. כמעט צמודה אליו. נשיפותיי מלטפות את הכתף, מבטי מושפל.
מצמידה יד זרה במגע ראשוני אל הדופק המרוגש שלי, צוחקת על עצמי מעט. נותנת מבט חטוף אל תוך הצורך והשיגעון הילדותי. שפתיי רועדות, מעין חיוך ורצינות סותרים, פרפרים על השפתיים. עומדת כך, שלוש ידיים על בית החזה שלי, הצוואר מוגש, לחישה רכה ננשפת ממני אל בין הכתף והאוזן...
-קח-.

(לחולה הנפש הכי מקסים שיצא לי לפגוש לאחרונה)
(תודה על החשק לפנטז)