אפילו בחושך

לא להאמין אבל הצלחנו להוציא את אימא מהכלים,
כולנו כנראה די משוגעים,
והערב כולנו מתחפשים.
הבעיה היא שכולם רוצים ,את אותו הדבר
ופה מתחילים המשחקים.
כמו ילדים קטנים משתוללים,
לא להאמין אבל אימא מצאה חגורה ואיימה,
"די חמורים גדולים"!
וכולנו נשארנו ממש לא באימה.
צחוק מתגלגל עד דמעות,
הרבה זמן לא הייתה אווירה כזו

אחי כנראה ממש בעניין,
"כן אימא - חזק, תשקיעי, אני אוהב את זה "
אני אתן לה שוט במקום חגורה, מתנה.

פורים שמח לכולם

היום החלטתי שהגיע הזמן, לעשות לי פסק זמן,
ביטלתי לי קצת עבודה,
ופיניתי לי זמן- עבור הגוף והנשמה.

כל השבוע עמוס מעבודה,
ובשישי לרוב המסיבה.

בא בעיקר בגלל החברים,
וכיף לי שמשישי לשישי עוד נוספים.

התגבשה פה קבוצה ממש נפלאה,
ושמח להיות בתוכה.

אתמול נהנתי במקום לא כל כך אהוב,
אבל איתכם, המקום ממש לא חשוב.

לאחר המסיבה בילוי בבית לא שלי,
אבל לביתי חזרתי עם חיוך תמידי.

לא הבנתי רק פרט אחד למה היא התכוונה שדיברה על המסה שלי ?

( נברר זאת בהזדמנות קרובה)

יש שאומרים שאהבה היא בעצם נהר שזורם אצלנו בתודעה,
יש שטוענים שאהבה היא סכין חיתוך, שמשאירה את נשמתנו פצועה,
יש שטוענים שאהבה היא בעצם רעב, שאף פעם לא ניתן להרגיעו,
יש שטוענים שאהבה היא הקושי והפחד בלהישאר לבד,
יש שטוענים שאהבה היא בעצם הרגשה של כמה מולקולות שמפעפעות בגופנו,
ויש שטוענים שבהכל אשם הסרטוניין.

אבל את מאוהבת או שבשבילך זה חלום,
ואת אולי פוחדת לקום - ולעולם לא לקחת סיכון.
אולי זו את שלא תיקח-כי את לא יכולה לתת.
ואולי נשמתך פוחדת למות- ולא לומדת לחיות.

אני בתקופה של ניתוקים- מארגן לי קצת את החיים.
אם הקשר עושה לי רע- אז אין לי סיבה להישאר בסביבה.
למרות כל מה שהיה- היחסים שלנו בהדממה.
נכון, היינו חברים סיפרנו הרבה אחד לשני,
אבל כעת פני הדברים אחרים.

אני רואה אותך כל יום בעבודה- ובי את כבר מעבירה חלחלה.
את מרוכזת בעצמך, ולא מבינה עד כמה את ממאיסה.
את מתרוצצת תמיד בסביבה-אבל אני בחרתי בשתיקה.
את עליי כועסת ואולי בצדק:
אין לך למי לזיין בשכל,
אין לך את הטרמפ הקבוע לעבודה וממנה,
אין לך את הצלמית במסנג'ר- שכשהיא הופכת לירוקה את מיד מציקה,

את מנסה ולא בחוכמה, להפנות חצים,
אבל למזלי את פרצופך חשפת ברבים.
לא פעם שמעת ממני כי הלשון שלך הורסת לך הכל,
היום אני מעדיף להתבונן אך ורק בצללית שלך ואפילו לא לרחם.

מסתכל על האנשים סביבי- ואצלם למראית עין ההכל מסודר.
ביקורת על התנהלות החיים שלי- מפה ועד להודעה חדשה.
יש הרבה אנשים שכועסים, כי די "נעלמתי"-אבל מבחירה שלי.
לא רוצה בסביבה שלי אנשים שעושים לי רע-אותם קל לי להעיף מהמסלול שבחרתי עכשיו.
מוכן לקבל ביקורת אבל רק ממקום אוהב ודואג , ולא מתוך אינטרס או קנאה,
ואם קל לכם לבקר אותי בגלל נחיתות רגשית שלכם- זוזו יש לי דברים יותר חשובים בחיים.
וכן כל השבוע אני עמוס , ואת בזמן הפנויי אני מעדיף להשקיע בעצמי ,
ובשישי אני בוחר לבלות עם חברים חדשים ולא איתכם.

לפעמים נדמה שזה ממש קשה-
למה שוב זה קורה.
האם אני משלה? האם אני מרמה?
אולי זו עוד קליפה שצריך להסיר,
או שפשוט משהו אצלי מסתיר.

אני יודע שקשה לך להבין,
כי בעצם גם אני לא.
ניסיתי, היה לי טוב ורציתי להתפתח-איתך,
אבל זה לא יקרה.

אני שומע כבר כמה ימים את מילות אהבתך,
אבל, אצלי משהו בבטן לא מתהפך.
האם שוב לברוח? ובעצם ממי?

תחושת בטן חזקה אומרת- הלאה, next
צר לי, אבל נראה לי שאוותר.
אני כנראה לא מספיק אוהב,
אבל אוהב מספיק כדי לדעת שאותך צריך לשחרר.

לפעמים נדמה לנו שאנו מכירים את האנשים שנמצאים סביבנו, את בני המשפחה ואת החברים הטובים שלנו, אבל לאחר ההכרות שלי עם רז, אני יודע כמה אנחנו לא יודעים באמת מה קורה בנשמת הקרובים לנו באמת. וכמה סבל יכולים לעבור אנשים שנראה לנו שהם הכי מלאים ביקום וכל פגישה עימם ממלאת את נשמתנו.
הרבה זמן רציתי לכתוב על הפגישה עם רז, ששינתה את כל ההסתכלות שלי על החיים, ואתו זינקה המודעות העצמית שלי- ושלה. האמרה: " כשעוזרים לאחרים עוזרים לעצמך" הוכיחה את עצמה שוב כנכונה.
הפרסומים האחרונים פה מוקדשים לך- שליחת האור שלי !

תודה לכל החברים שקראו פה את הסיפור שלי עם רז,
הבחורה שהכניסה אותי לעולם השליטה.
בשנתיים שלוש האחרונות ברחתי מכל מה שקשור לעולם הזה, אבל מוצא את עצמי שוב מציץ ומשתף פעולה עם הנטייה ה"טבעית"?, אמנם במינונים אחרים.
תודה לכל מי שהגיב פה ובפרטי.
אני לא סוגר את הבלוג, אמשיך לכתוב ולשתף, אבל לא בסיפור עם רז.

סוף סוף מטיסים אותי לארץ, אני וסנגיטה.
סנגיטה תלווה אותי עד לתל בשומר ואז תחזור להודו.
נפרד מהצוות, ומבטיח לחזור לבקר ולרקוד סלסה עם קתרינה- האחות הראשית.
היה לי עצוב להיפרד מכולם בעיקר מ c.p הרופא שהביא אותי מרישיקש ומסוזי, האחות שהייתה יושבת איתי שעות בלילה כשלא הצלחתי לישון ומעבירה איתי את המשמרת שלה.
הייתי אטראקציה בטיסה לבומביי, כל הדיילות באו לפנק אותי, מצחיק פינו עבורי 9 מקומות ישיבה כדי שאוכל לשכב.
הגענו לארץ, אני רואה את כל המשפחה בבית החולים, ונפרד מסנגיטה. סנגיטה מספרת לי שמישהי שהתאשפזה בבית החולים הייתה בטיסה, והן דיברו יחד הרבה כשאני ישנתי ,והכניסה לי פתק ליומן מסע שלי שהיה בתיק לידי. נפרדנו לשלום.
אני כבר שבוע בבית ומתחיל לקרוא את יומן המסע, בעיקר את הימים האחרונים, ואז קורא הודעה מסנגיטה, כנראה שכתבה בטיסה ומחייך, נשארנו בקשר וירטואלי עד היום, ואז רואה את הדף שהיא הכניסה לי ליומן.

" למומי, אני מתקשה להאמין שהגעתי עד להודו כדי לפגוש אותך, בבית החולים ובטיסה, אולי באמת נסתררות דרכי האל, אבל אני בוחרת לברוח. אני רוצה אהבה ויודעת שאוהבת אותך, אבל הבנתי שאני חייבת לאהוב קודם את עצמי לפני.........
סנגיטה אומרת שאתה יצאת מהתאונה במזל גדול ושתהיה בסדר, אז אני מאחלת לך שיקום קל,
אולי ניפגש שוב באחד הימים"

היום אני יודע שלא ניפגש יותר.
רז היא דמות מאוד מוכרת, כולם הכירו אותה, היא כבר לא ביננו.