אפילו בחושך

אני מטיילת כבר שבוע בהודו, חושבת שטעיתי כשהחלטתי להגיע לפה.
חזרתי מביקור בארמון המוזהב ב"אמריצר", הרגשתי בפעם הראשונה שאני נהנית מהאווירה , אבל כל מה שמסביב לא בשבילי. הינה -עמדת אינטרנט, זה הזמן להזמין כרטיס טיסה חזרה.
הזמנתי כרטיס , אבל יש לי לנצל עוד שבוע פה.
ברגע שחשבתי לצאת התבוננתי בספר אורחים, אף פעם לא עשיתי זאת, ופתאום אני קוראת הודעה, קוראת ולא מאמינה :
" עינב אני נסעתי לגבול הפקיסטני עם כריסטינה ויוהנס, אם תוכל להגיע אז ממש סבבה, ואם לא ניפגש בגייסטהאוס בערב -מומי" .
יכול להיות שדוד צדק, ונתתי ללב שלי להוביל אותי לקראת ייעודי, האם מומי עדיין בהודו?
החלטתי לחזור ל"ניו דלהי" ולהישאר שם עד מועד הטיסה שלי. 11 שעות ברכבת אני מדמיינת איך מומי נכנס, אבל זה לא קרה. כל הנסיעה הבטן כאבה לי, והמקום הראשון שהלכתי אליו, זהו בית החולים . לאחר בדיקות החליטו לאשפז אותי, נכנסתי לחרדה, מה? רק את זה אני צריכה עכשיו, נרגעתי כשאמרו לי שעד הטיסה הכל יהיה בסדר. שיכנו אותי בחדר עם צרפתייה נחמדה.
בבית החולים הועברה " הודעה" כי היום ג'יפ התהפך ב"רישיקש" ועליו היו שני ישראלים, וכי אחד מהם נפגע קשה. לא ייחסתי לכך חשיבות, מלבד העובדה שהבנתי שהוא יגיע לבית החולים הזה , כנראה הסכם עם חברת ביטוח הנסיעות.
אין לי כל כך מה לעשות פה ואני מחוברת לאינפוזיה, רואה הרבה טלביזיה ומשחקת "טאקי" עם חבורת ישראלים שנמצאים במצבי פה.
בערב אני ושכנתי לחדר דיברנו הרבה על החיים, היא סיפרה לי על החבר שלה שמחכה לה בצרפת, ואני סיפרתי לה עליי ועל החבר היקר שלי, מומי, כמובן שהרוב היה שקרים-אבל ממילא היא לא מכירה אותי ולא תכיר אותי עוד כמה ימים- לא איכפת לי לחיות קצת באשלייה שכיוונתי אליה.
לקראת חצות אני רואה שמכינים מיטה באחד החדרים, בחדר ריק, שאלתי למי? הרופאה סנגיטה אמרה שהיום מגיע ישראלי שפצוע קשה, ומקווים שלא יצטרכו לנתח אותו פה. אני לא מכירה אותו אבל מקווה שלא ינתחו אותו בהודו ושיטיסו אותו מייד לטיפול בארץ.
מהמיטה שמעתי כיצד מכניסים אותו לחדר, וכל כך הרבה כניסות ויציאות לחדר שלו. נרדמתי.
לא יודעת למה כל הזמן ניסיתי להציץ לחדר, אבל לא הצלחתי להבחין במי שנמצא שם. בצהריים שוב המולה מכיוון החדר, סוחבים אותו ע"ג אלונקה לביתן מחוץ לבית החולים, והוא מקובע וחבוש בראש כך שלא רואים מיהו בכלל.
זה היה מצחיק, כולם שומעים את הכאב שלו ופתאום הוא שר " איצ'יקידנה , איצ'יקידנה, דנה אופר דנה..." וההודים משתפים פעולה ושרים איתו , לא ראיתי מחזה סוריאליסטי שכזה, צחקתי, הלוואי וגם אני הייתי יכולה לשיר איתם. הוא מקשקש איתם בהודית הישראלי הזה, ואני רואה איך סנגיטה, צוחקת איתו. זה בן אדם שפצוע קשה?
למחרת השכנה שלי מספרת לי שלקחו אותה ואת הישראלי לצילום mri, והבחור הישראלי כל הזמן הרגיע אותה, פטפט איתה וסיפר לה הרבה סיפורים על המיתולוגיה ההודית. ושהיא הולכת להודות לו, כי הוא כל כך הרגיעה אותה שם .
" קניתי לו הרבה ממתקים, בואי איתי אליו " ,
סירבתי בנימוס.
כמה זמן היא איתו?
כשהיא חזרה היא סיפרה שכל הזמן נכנסים אנשים לחדר שלו, צוחקים שם, מספרים חוויות מהטיולים בהודו, בדיחות ואפילו תלויים לו בלונים על המיטה מהשגרירות, וכמה אני חייבת להכיר אותו. אבל לא, אני לא מעוניינת, רוצה לעוף מפה וזהו.
היום משחררים אותי, נפרדתי מהצרפתייה ומהרופאים, והסתכלתי לכיוון החדר, לרגע דמיינתי שאני רואה את מומי, אבל הרחקתי את המחשבה הזו מראשי, זה רק דמיון.


[

" רויטל,
אני כבר חודש וחצי מטייל בהודו, ובטח קראת את כל המיילים ששלחתי לכולם. אבל אני רוצה לשתף אותך במשהו שמאוד מציק לי.
שבוע שעבר לאחר שעזבתי את "לה", הרגשתי שמשהו פנימי אומר לי לעזוב את הודו ומהר, אבל מיד חשבתי על זה שאם הגעתי עד לפה אני צריך להמשיך.
אני עכשיו ברישיקש ושלשום התחלתי בקורס איורוודה, קורס עיסוי שכל כך רציתי לעשות בהודו, ושוב אתמול בצפייה בטקס אלילי במבואות הגנגס הרגשתי כאילו ומישהו מכה אותי מאחור ואומר לי- עוף מפה. אני לא יודע מה לעשות...אני צריך לחשוב על אם אני ממשיך לכיוון ואראנסי שבוע הבא, או עוזב לתאילנד, משהו בי מעורער.
ובהזדמנות זו אני מאחל לך מזל טוב מחר , יום שבת יש לך יומולדת. אני מאחל לך הרבה אושר רפואה ובריאות, פרשת השבוע היא "פנחס" וכולה עוסקת בבריאות והגנה ואת זה אני מאחל לך לחיים שלמים "
אני נוסע לטראק וחוזר עוד שלושה ימים, ביי בינתיים
מומי"

חזרתי לכיוון הגייסטהאוס , קבעתי עם עינב , ורוברטו (בחור איטלקי שרוצה להצטרף איתי להמשך המסע -ואראנסי )לטייל באשרמים שברישיקש.
לקחתי את התיק היומי, הכנסתי את כל המסמכים שהיו זרוקים על המיטה, ראיתי גם את ספר הזוהר פינחס שמלווה אותי כל הטיול, וחשבתי על אבא.
חצינו את הגשר שמעל הגנגס וטיילנו בעיר, ראיתי חנות בגדים וקניתי הרבה מתנות, כאילו שסיימתי את הטיול.
במהלך כל היום, אני מתלבט עם עצמי , וחושב איך להמשיך את הטיול אם בכלל, עינב ורוברטו רצו להמשיך ולטפס לכיוון מקדש בודהיסטי, שכולם בתקופה הזו עולים אליו לרגל, לא כל כך רציתי, אבל עליתי איתם על הג'יפ.
התישבנו מאחור ולאחר שהתמלא , התחלנו בנסיעה.
הדרך מתפתלת, למטה תהום שבתחתיתו הגנגס.
רוטברטו פונה אלי אומר:
"מומי, אתה מתוח היום"
"כן, אני חושב שאני צריך לחזור לחדר"
אני רוצה לרדת, אבל לא יכול, מרגיש מתח בכל הגוף.
הג'יפ מסתובב ואופנוע מגיע ממול, הנהג יורד לשוליים ואנחנו מתגלגלים לתהום.
אומרים שכשהמוות מתקרב רואים את הסרט של החיים, לא ראיתי סרט ולא כלום, אפילו תפילת שמע לא אמרתי, רק התחננתי שזה יגמר- חי או מת העיקר שייגמר.
אני שומע צעקות רוברטו בוכה ,אמא צורחת ותינוק מעופף בג'יפ.
מתסיימות ההתהפכויות -שוררת דממה.
שתי שניות של דממה ואז צרחות רמות של כאב.
כל מי שהיה לידי זחל החוצה, שמעתי שצועקים שהרכב עלול להתגלגל שוב.
אני זוחל החוצה ומבין שאני לא יכול ללכת.
מסתכל למטה, וחושב שכמעט ויכולתי להגיע לואראנסי דרך המים.
נשכב על צלע ההר, התיק עליי, למזלי. כל מה שקניתי היום ריפד לי היטב את הגב לפי הרופא שפגש אותי.
לא יכול לטפס, והודים עוזרים לי לטפס , בעזרת חבל מאולתר, שעשוי בגדים.
כולם מתסכלים עלי , ואני לא מבין למה. מעוצמת הכאבים בגב, לא שמתי לב לדם שנוזל.
הכניסו אותי לג'יפ ולקחו אותנו לבית חולים, עינב ישב לידי והבחנתי ששבר יד, רוברטו בוכה , והודית לידי צרחה ויבבה, ולא נעים לי להגיד, כמעט דפקתי בה מצלמה כדי שתסתום.
הגענו לבית חולים ממשלתי, צילום גב ובשורה: " אתה צריך לשכב בבית החולים חודשיים".
שברתי חוליה ופתחתי את הראש,
למזלי היו עליי כל המסמכים והתקשרתי לחברת הביטוח, מחר יעבירו אותי לניו דלהי, לבית חולים פרטי.
ביקשתי שלא יצרו קשר עם הבית, אני לא יודע מה קורה, ומאוד פוחד.
10 ימים שכבתי בבית החולים בניו דלהי, וזה מצחיק, אבל אני מתגעגע לצוות שטיפל בי. היו לנו הרבה שיחות, על החיים, על הארץ הודו. ומשהו שאני מאוד מתגעגע אליו- מורפיום. בימים הראשונים קיבלתי כמה פעמים מהפלא הזה.
לאחר שבוע סיפרתי לדני, ואז ההורים שלי ידעו גם, אני מתאר כמה הם היו מודאגים.
כשנחתי, לאחר טיסה רפואית כמובן, כל המשפחה חיכתה לי בבית החולים, אימא בכתה הרבה, ואבא וידא שאני לא משותק, הם היו בטוחים שאני משקר להם ואני במצב הרבה יותר גרוע. באותו היום כבר חזרתי לבית , מחוזק בחגורת ברזל, שליוותה אותי ארבע חודשים.
עינב חזר לארץ מיד לאחר ההגעה לניו דלהי, רוברטו נשאר בניו דלהי וביקר אותי כל יום. אנחנו בקשר ומאוד מרחם עליו. אני נפצעתי גופנית, הוא בחרדות עד היום ולא עולה על כלי רכב.
מאז התאונה החיים שלי השתנו, בעצם זה לא רק התאונה, כנראה שזה מכלול של הכל: רז, לימודי קבלה, הודו, בודהיזם, תאונה ומשפחה. מתכוון לשפר את איכות החיים.

כשסיפרתי לחבר שעוסק בהילינג את השתלשלות האירועים הוא אמר לי: " היקום שלך לך מסרים ,לא הקשבת להם וגרש אותך מהמקום. מי יודע מה היה קורה אם היית נשאר?"
לא יודע, אולי יש משהו בדבריו.

דני אני חייב לדבר איתך לפני שאנחנו נפגשים הערב בבית"
"מה קרה מומי"
"אני נוסע עם ישראל לטבול ביפו ואחר כך קופץ אליך"
"עוד לא סיימת עם הטבילות?"
"לא"
במהלך החודש האחרון אני מקפיד לטבול בים, כחלק מניסיון לניקיון רוחני. אומרים שהים מנקה את הנפש. המפגש עם רז הוביל אותי לחפש מרגוע לנשמתי. הרגשתי שירדתי למקומות אפלים והייתי צריך עזרה כדי להתרומם. וחשבתי שהטבילות יעזרו לי. אין לי מושג מה קרה לי בים אבל לאחר הטבילות הרגשתי טוב עם עצמי ובתקופה האחרונה טבלתי כמעט כל יום. טבלתי עם כוונה לשינוי בחיים שלי והתחלתי גם לשחות בים . כשהגעתי לדני הוא היה בגינה מול שובך היונים ומאכיל אותן כשהן משוחררות.
"כמה יונים אתה מגדל- יש פה המונים"
"כן-זה מאוד מרגיע אותי לשבת איתן "
"טוב"
" תגיד לי מה לך ולטבילות האלה – אתה מתכנן לנו חזרה בתשובה?"
"מה פתאום"
"אמא חושבת שאתה בדרך להתחזקות דתית"
"ו....."
"הם דווקא היו שמחים לראות שבן אחד לפחות חזר לחיק הדת"
"לא נראה לי שאני חוזר בתשובה אם הכוונה היא להיות דתי, אבל אני מתכוון להשיב את הרוחניות לחיים שלי"
"טוב אתה יודע שאני לא אוהב את הדיבור הזה- בכלל בבית חושבים שהתחרפנת..."
"למה"
"חי עם נרות, נהיית שקט ורגוע, קנית את ספר הזוהר ואתה קורא בו, הולך לקורס נומורולוגיה עוד עושה לנו טכנאות שמות, טבילות בים , המדיטציות ואני לא רוצה להוסיף עוד..."
"להיות שקט ורגוע זה להתחרפן?"
" אתה יודע למה אני מתכוון- הרי אנחנו גדלנו על העובדה שאסור ללמוד קבלה- משתגעים מזה!"
"נו דני אתה בעצמך אמרת שהחיים שלי הפכו להיות שקטים ורגועים, מה רע בדרך שהובילה אותי לשקט ולמרגוע אבל בוא לא ניכנס לויכוח על זה. לא בשביל זה באתי "
דני הסתכל עליי בתמיהה לרגע,
"מה אתה הולך להגיד?"
"עוד מעט מסתיים החופש הגדול ומאחר שאני יוצא לשנת שבתון, החלטתי לטוס"
"את זה אתה עושה כל חופש גדול-מה חדש הפעם?"
"אני מתכוון לטוס לחצי שנה"
"מה? לאן?"
"אני מתכוון להתחיל בהודו ו...."
"אתה לא נורמאלי?, מה יש לך ממדינות עולם שלישי, כבר היית בתאילנד, קניה, אתיופיה , אוגנדה מה לך ולהודו? ועוד לחצי שנה?"
"לא יודע אם אני אהיה שם חצי שנה, אבל אתחיל את הטיול בהודו, בכל אופן אני מתכוון להיות רק במזרח"
"רגע- אתה נוסע לשם בגלל מבול הרוחניות- אתה הולך כמו כל הצעירים ' לחפש את עצמך' , אתה כבר גדול לטיולים כאלו"
"דני אני נוסע וזה סופי, יש לי ויזה ויש לי כרטיס פתוח"
"ההורים יודעים?"
"לא-אני הולך להגיד להם היום, לא רציתי להתייעץ עם אף אחד כי ידעתי שהם ינסו להניא אותי מזה"
"אתה יודע צריך זריקות, כדורים....."
"כן-טיפלתי בהכל"
"עם מי אתה נוסע?"
"לבד"
"ואיפה תישן"
"לא יודע-אני מאמין שיהיה בסדר, נסתדר"
"אתה צריך כסף?"
"מה פתאום- אני רק צריך שתטפל לי בגינה בזמן שלא אהיה, קח מפתחות"
"מתי אתה טס?"
"יום ראשון לפנות בוקר"
"מה- זה עוד יום וחצי......"
"כן אני יודע"
"אתה לא נורמאלי- ההורים ישתבצו"
"אני אביא איתי ואליום"
אני ודני כבר דימיינו את התגובה של אמא וצחקנו.
"אני תמיד ידעתי שיש לי אח משוגע, אבל זה אחד הדברים שאני אוהב אצלך, אתה מפתיע את כולם ולפי דעתי אפילו את עצמך".
חזרתי לבית שלי, חושב איך אני מתכוון לבשר להורי על הטיול. כבר הכנתי את התרמיל ונפרדתי מכל חבריי-חוץ מישראל, אני אפרד ממנו מחר. במשך כל הנסיעה להורים ליבי פעם בחוזקה, כבר ראיתי את התגובות של ההורים שלי אבל אני חייב את הטיול הזה לעצמי. מאז השחרור שלי מהצבא רציתי לסוע להודו, ולא עשיתי זאת, אז אגיע הזמן להגשים חלומות!
הגעתי לבית וחיכינו לאבא, שיחזור מבית הכנסת. כולם היו בבית, דני , אבי ואישתו, אני רוני וההורים- לאחר הקידוש ישבנו כולם על השולחן ואז :
"אני רוצה לספר לכם משהו"
"יש לך חברה "
די כבר אמא"
"לא- אני מתכוון לטוס ביום ראשון"
"לאן"
"להודו"
אמא שלי הגיבה בדיוק כמו שחשבתי שתגיב-
"מה איך אתה עושה לנו דבר כזה, כל הזמן נדאג לך, מה יש לך לעשות שם, במקום לחסוך כסף לבית וחתונה אתה רק מטייל....די תתבגר. ומה עם כל המחלות שם, חזרת חולה מאפריקה אתה רוצה שוב פעם להידבק באיזו מלריה?"
"אימא לא נדבקתי במלריה פשוט חזרתי עם חום-זהו"
בכל הזמן שאמא שלי דיברה ניסיתי להסתכל על אבא שלי, הוא בכלל לא הגיב רק התבונן בי, ולא ידעתי איך לפרש את הבעת פניו, נראה לי שדני גם היה עסוק באותה מחשבה. ניסיתי לא לענות לאמא כי לא רציתי להיגרר לוויכוח, בעיקר כשידעתי שיום ראשון אני כבר לא פה ועדיף לא להיקלע למריבה.
פתאום אבא שלי מגיב:
"למה לא שיתפתה אותי ברעיון של טיסה להודו?"
"היית מנסה להניא אותי מזה"
"דווקא נראה לי שטעית"
"אל מה אתה מדבר-הוא לא טס"
"אמא אני טס"
"אבא לא רציתי שתנסו לשכנע אותי לא לטוס אז עשיתי הכל לבד"
"יש לך את כל מה שאתה צריך?, יש לך ביטוח טוב? "
"כן"
"אתה רוצה שנסיע אותך לשדה התעופה?"
"בטח"
"אני רוצה לתת לך משהו", אבא שלי קם והוציא מהארון ספרון
"זוהי פרשת השבוע פנחס" הבטתי בתמיהה, הוא נתן לי את ספר הזוהר" פנחס" , פרשת שבוע שמהווה הגנה עפ"י מה שלמדתי" לא שאלתי מאיפה לאבא שלי ספר כזה, אבל דני עשה את זה,
"מי זה הפנחס הזה?"
"מומי יודע"
די התרגשתי וחיבקתי את אבא שלי.
הייתי מופתע מהתגובה של אבא שלי, לבסוף יצאתי שכולם מעודדים אותי. אחי שהיה בהודו כבר פעמיים נתן לי טיפים. ורוני ביקש שאצלם הרבה כדי שיוכל לצייר את התמונות. אפילו אמא שלי נרגעה. קבעתי איתם שאגיע במוצ"ש ובחצות ניסע לשדה.
בשבת בבוקר הזמנתי את ישראל לארוחת בוקר.
"זהו אז ממחר אתה כבר לא פה, יהיה לי קצת קשה, כל יום אנחנו מתקשרים אחד לשני . ופתאום אתה נעלם. הייתי רוצה גם לבוא".
" כן אני יודע , אבל את המסע הזה אני צריך לעשות לבד. אני צריך לחבר עוד הרבה חלקים בפאזל של החיים שלי, ואת זה אני צריך לעשות לבד. תדע לך שאני כל כך שמח שאתה החבר הכי טוב שלי. כל כך עזרת לי, בתקופה שבה הייתי צריך חבר. ומה הייתי עושה בלעדייך? הרי אתה שותף לטיול שלי, את כל התכנונים עשינו ביחד"
"אתה צריך שאטפל לך בגינה?"
"השארתי מפתחות לדני, אבל קח גם אתה, ואתה מוזמן להיות בבית שלי מתי שתרצה. דני יודע שיש לך מפתחות והשארתי לו גם את הטל' שלך"
"אתה תשלח לי מייל פעם בשבוע!"
"מה זאת אומרת-אפילו פעם ביום אם אוכל..."
אני וישראל טיילנו בת"א, ומאוד נהנתי להיות עם החבר שלי היום, אני מרגיש שהוא ממש אחי.
חזרנו למושב, הכנסתי את התרמיל לתיק ונפרדתי מישראל. היה לי קשה להיפרד ממנו. בשנה האחרונה הוא היה האחד האנשים הכי קרובים אלי. והוא ממש חלק ממני.
"אני מבטיח לשתף אותך בכל מה שאני עובד שם"
.
לשדה התעופה הגעתי עם הורי ואחיי, הפרידה הייתה מרגשת. אבא שלי חיבק אותי כל כך חזק לפני שעזבתי, וכל כך רציתי להגיד לו 'למה רק כשאני עוזב להרבה זמן אני זוכה לחיבוק'?
איך שעליתי למטוס הפתיע אותי גדי, חבר שעובד באל על ובא להיפרד ממני אישית.
במהלך הטיסה הגיעה אלי דיילת,
"קוראים לך מומי"
"כן-קרה משהו?"
"לא-ביקשו ממני להעביר לך חבילה"
"תודה"
פתחתי את החבילה היא הייתה מחברה מאוד יקרה,
"שכחתי להשאיר לך את החבילה, ופספסתי אותך בשדה – תפתח אותה רק בהודו ותפעל עפ"י ההנחיות ..."
כמובן שלא יכולתי לחכות עד הודו, בקופסא היו הרבה מכתבים קטנים וע"ג כל מעטפה כותרת שונה 'אם אתה מתגעגע ' ' אם אתה מרגיש לבד' וכו'...
ההנחיות היו מאוד ברורות: "לכל מצב רוח יש כרטיס אז ....."

עברה שנה, ולא היה לי קל. פעם בשבוע הייתי אצל שוש ופתחתי שם את הכאב. הבנתי מה הבעיה שלי בליצור קשרים משמעותיים ומדוע חיפשתי את החיים בחושך. הרבה דמעות נשפכו בחדר הטיפולים, בעיקר כשחשפתי בפניה את מערכת היחסים שהייתה לי עם מומי. שוש אומרת שהיא שמחה שאני פורקת אצלה את הכאב לדבריה "אנחנו יכולים לדבר על מה שכואב לנו, כשזה נגמר או קרוב להסתיים".
שוש הפנתה אותי לקראת סיום הטיפול למטפל נוסף, שעיקר התמחותו הוא 'אבחון נשמות'. כל כך רציתי למצוא מרפא לחיי הפצועים אז הסכמתי, למרות הספקות שקיננו בי. בפגישה הראשונה עם דוד לא הבנתי מה קורה שם, הוא רצה להכיר אותי והמבט שלו חדר למעמקי העיניים שלי. הרגשתי לא נוח ואז הוא אמר:
"העיניים הם הראי לנשמתך, אבל יש שם מחסום..."
הטיפול הראשון היה קצר. הוא הכיר אותי-גם את הצד האפל שבי. משום מה לא דיבר עליו בכל מהלך הטיפול, כנראה שנתן לי לעשות את הקישור . לא סיפרתי לו כלום על מומי וגם ביקשתי משוש שלא תעשה זאת. בפגישה הראשונה הוא הוביל אותי במדיטציה לגן ירוק שבסופו אגם מים, אליו נכנסתי בזהירות . מאזינה לצלילי ציפורים ומרגישה את חלוקי הנחל והמים שמסביבי -אני מתחילה לראות תמונות ממקום מוכר. אני רואה את עצמי כילדה רצה בשדה וגבר שקורא לי לחזור. לא הצלחתי לראות את פניו אבל הייתה לי הרגשה שאני מכירה אותו היטב גם היום. את אותו גבר ראיתי הרבה פעמים במדיטציות שונות- זה היה מומי.
הייתי אצל דוד במשך עשרה מפגשים ובהם הוא לא אבחן, לא ציין עובדות. הוא העביר אותי בנפתולי נשמתי באמצעות מדיטציות. ודיבר איתי על נושאים שלא היו קשורים לטיפול שרציתי.
למרות שאמרתי לשוש שאני רוצה להפסיק מפני שאני מרגישה שהטיפולים לא מקדמים אותי- נשארתי . ובמפגש האחרון דוד פונה אליי בצורה הכי ישירה :
"זהו המפגש האחרון שלנו- מכאן הדרך היא שלך. עזרתי לך לבנות נתיב חדש שבו עלייך לפסוע לבד"
לא הבנתי על מה הוא מדבר.
"את עברת דרך ארוכה וקשה, את במצב שבו את חונקת את הנשמה שלך. ואחד האירועים המשמעותיים בחייך השנה הצליח להתיר את המחסום שיצרת . את עוסקת בנתינה - אבל ישנו יצור אחד עלי אדמות שתזניחי ואפילו תתעללי בו- בך. במשך כל הטיפולים דיברתי עם הנשמה שלך, בזמן שהיא צעקה אלייך."
"אני יכולה לשתות"
"בטח"
הייתי חייבת לקטוע את המפגש לרגע. אני לא בחורה שהרוחניות מדברת אליה, וכל נושא הדיבור של הנשמה- רחוק ממני. אבל החלטתי לעשות את מה ששוש אמרה לי והוא 'כוח התנגדות' לתגובה הראשונה שלי-לברוח.
"אפשר להמשיך?"
"הרבה נשמות מקיפות אותך. חלקן טובות וחלקן מאוד שליליות. הנשמות השליליות מצליחות להשפיע עלייך כאשר את לא מחוברת לעולמות עליונים-בחושך. ולכן עלייך להדליק נר תמיד בלילה, כי נר זה חיבור לעולמות עליונים"
חשבתי באותו רגע על מומי
"היה לי קשר עם בחור שישן עם נרות דולקים"
"אני יודע-את פגשת אותו כדי ללמוד איך להאיר את החושך שבחיים שלך"
אולי דוד צדק, בלילות שהדלקתי נרות באמת הייתי רגוע ושלווה. חשבתי שזה בגלל שאני חושבת על מומי.
"לבחור שפגשת הייתה מטרה בחיים שלך. חיבור של שני אנשים לאפיזודה ארוכה, משותפת בסרט אחד. זהו חיבור של נשמות. אבל כשחיבור לא טוב אחת הנשמות עוזבת כדי שהנשמה השנייה תתפתח מבחינה רוחנית. את ואותו הבחור -אתם נשמות שמתגלגלות יחד-הייתם אחים, אב ובתו וזוג נשוי. בכל גלגול חייב להיות מפגש ביניכם"
דוד המשיך לדבר על מומי 'אותו הבחור' ותאר אותו לפרטי פרטים : הופעתו החיצונית ותכונות האופי שלו. דוד אמנם דיבר על משפחתי ועל נשמות נוספות שמסביבי אבל לא הצלחתי להוציא מהראש את מה שאמר על מומי ועל זה שאנחנו נשמות תאומות. כך שלא הקשבתי יותר לדוד.
"רז- אנחנו סיימנו. מעכשיו יש לך עבודה לעשות עם עצמך, ואני ממליץ לך להקשיב לנשמה שלך. היא תוביל אותך למקום הנכון. אל תחסמי אותה בעיקר לא בחושך כי היא צועקת ' אני רוצה אור' "
פניתי לכיוון הדלת מודה לו ואז הוא הבליח לאוויר:
"העיניים שלך הן מראה ומבעדן רואים שליבך מלא אהבה- אהבה זו הממלאת את נשמתך כיום תנחה אותך למציאת ייעודך...."
"להתראות"
נסעתי ליפו, ישבתי בדיוק באותו מקום שבו מומי ריגש אותי, חשבתי עליו הרבה. היה לי מוזר כי דמיינתי אותו מולי. היו שני גברים שטבלו בים וממש דמיינתי שאחד מהם הוא מומי. מרחוק הוא אפילו דמה לו. אבל הרחקתי מחשבה זו.
הייתי בחוץ עד שירד החושך וכשנכנסתי לבית לא רציתי להאירו, ואז חשבתי על דברים שדוד אמר וחיפשתי נרות. הדלקתי הרבה נרות ובאמת היה לי נעים בבית. מאותו יום הפכתי למפרנסת נוספת של מפעל נרות- הנרות דלקו אצלי בלילה. מאז אותו מפגש עם דוד לא חוויתי יותר מין בחושך- לא חוויתי מין בכלל.
במיטה חשבתי על דברים ששוש ודוד אמרו לי, ועל המסע הרוחני שאני חייבת לעצמי-לנשמתי.

"אני לא יודעת אם תקרא את המכתב הזה, כי עפ"י ההתנהגות שלך בשלושת החודשים האחרונים, מובן לי שאתה לא רוצה שום קשר איתי. אני מבינה שמאוד פגעתי בך, והאמן לי שאתה הוא האדם האחרון שרציתי להזיק לו-בייחוד כשהבנתי כמה נפגעת בחייך. אם כי ידעתי שלבסוף אני אפגע בך- הרצון שלי לחושך גבר. עכשיו אני מתחילה להבין למה. השתמשתי בטל' שנתת לי ומאז אני נפגשת עם שוש הפסיכולוגית. אני מתחילה להבין את עצמי ובעיקר מבינה שפספסתי אדם שהוא , כנראה, נשמתי התאומה.
מאז אותו ערב לא שמעתי ממך, הרבה פעמים עברתי ליד הארמון שלך, חושבת אם לדפוק בדלת או לא. משקיפה עליך רואה אותך ולא מעיזה להתקרב, חוששת מהתגובה שלך ובעיקר -מתביישת. פעם אחת העזתי לדפוק בדלת דירתך, ובעלת הבית הודיעה לי שנסעת לחו"ל. אני מקווה שמאוד נהנית.
אני רוצה להגיד שאתה הרבה במחשבות שלי, ובלילה כשאני במיטה, אני יכולה לדמיין איך הגוף שלך עוטף אותי- וכך אני נרדמת. כמובן התחלתי להדליק נר בלילה ליד המיטה.
כשפגשתי אותך חלל גדול היה פעור בנשמתי, ובחושך שבו שהיתי, הגעת ואיתך ניצוץ של אור שהפיג את העלטה. אבל כנראה שהחיים בחושך משכו אותי חזרה, מאחר שהוא היה מוכר ומלא בריגושים. היום אני פחות בחושך בהיבט המיני ,ולא בגלל שאני לא רוצה, אלא לא יכולה-אפילו שם אני חושבת עליך...
אני מאוד רוצה להיות בקשר-רק איתך, אני מאמינה שבאיזשהו מקום אתה יודע שהיה בינינו חיבור שאין אותו להרבה בני זוג, ולא פעם אמרת זאת. אם תרצה אי פעם ליצור איתי קשר -לא תהיה מאושרת ממני. אני מאוד רוצה לקבל ממך תגובה למכתב זה, אפילו כהודעה בפלאפון- אל תשאיר אותי בבקשה פעורת פה, מצפה לקול ממך......


בגעגועים ובאהבה אמיתית
רז"

"ישראל אתה ער?"
"כן מה קרה?"
"אני מתקשר"
"אל תתקשר תבוא אליי"
"אין בעיות אני יוצא"
בדרך לישראל חשבתי הרבה-אני לא יודע מה לעשות, מצד אחד החלטתי לנתק כל קשר עם רז, אבל אני מרגיש אליה ולא יכול למחוק רגש זה. מה שהיה לי איתה- לא היה לי מעולם.
אני חייב לדבר עם מישהו, ועדיף שזה יהיה ישראל-הוא יודע עלי כבר הכל ואני יודע עליו ,בעיקר לאחר הטיול שעשינו יחד. טיילנו באירופה ועשינו מסע שעם סיומו כל אחד מאיתנו גילה את עצמו.
"מומי מה נשמע?"
"יופי-רז יצרה איתי קשר...."
"ומה היא רוצה?"
"היא רוצה שאצור איתה קשר -קשה לה עם זה שאני מתעלם ממנה"
"יש לך את כל הסיבות לעשות זאת-אתה הגבת באיפוק, אני לא יודע איך אני הייתי מגיב"
"אני לא רוצה לחזור אליה ולא חושב שאני יכול שוב להכניס את החיים שלי למערבולת שכזו. כל דבר שחוויתי איתה היה בעוצמות כה גבוהות, וכשהקשר נגמר הרגשתי נפילה כה חזקה. רק בזכותך לא נפלתי למקומות שמהם היה קשה לי לאסוף את עצמי מחדש"
"אני לא יודע על מה אתה מדבר כי אם עברת נפילה אף אחד לא ראה זאת"
"כן אני יודע- הרבה פעמים הייתי בנפילות ולמדתי להסתיר זאת"
"כן, היום אני מבין על מה אתה מדבר"
לא רציתי לשוב ולחזור על השיחה שהייתה לנו באירופה, שבה חשפתי את הכאב הגדול ביותר שחוויתי כילד וכמתבגר...
"ישראל בוא נצא-נשנה אווירה?" פתאום הרגשתי שאני ממש לא רוצה לדבר לא עליה ולא עליי.
"לאן?"
"בוא לים"
קבענו עם מוטי בבית קפה על חוף הים, דיברנו צחקנו הרבה וכשחזרתי לביתי התחלתי לכתוב לרז את הסוף:
"לרז,
אני לא יודע מאיפה להתחיל. לא רציתי בכלל להגיב, וחשבתי לקרוע את המכתב מבלי לקרוא אותו כי ידעתי שהמילים שלך יחדרו מבעד לקליפה חדשה שבניתי, כדי להסתיר את הכאב.
שמחתי לקרוא שהתחלת בטיפול נפשי, ואני מאחל לך הצלחה בכל דרך אליה תפני.
אני לא שונא אותך, אבל לא מוכן להביט אחורה, כי האמון שהיה לי בנו אבד. אני לא האמנתי לרגע שבזמן שאנו חווים אהבה-בזמנים שאנחנו לא יחד, את חווה פורקן יצרי.
אהבתי ואני עדיין אוהב אבל יודע שאני רוצה לחיות אחרת, ואהבה לא יכולה להזיז אדם מייעודו, אלא לעזור לו לממש את ייעודו.
אני מאחל לך מעומקי נשמתי שתתחילי כל יום כאילו היה התחלה חדשה של חיים חדשים, ועם כל זריחה, תכניסי עוד אור לחייך. שתחשבי הרבה מחשבות טובות כי הן מפסלות את הבעת פנייך-וחשוב שתראי יפה. תאמיני בעצמך, באהבה ובאושר – כי מי שלא מאמין בעצמו נחשב לאתאיסט.

להתראות. מומי"

"אתה יודע מה הכי עצוב פה-אני מאמין לה. אני לא מתכוון לענות לה- החלטתי להתנתק ממנה. אמנם חוויתי איתה חוויות שהרבה אנשים מפנטזים עליהם, עשיתי דברים שאני אפילו לא מאמין שהגעתי אליהם אבל צריך לדעת מתי להפסיק גם כשאוהבים, אני מרגיש שאם הייתי ממשיך הייתי נופל למקום נמוך יותר ומשם היה לי קשה לאסוף את עצמי"
מומי הפסיק את שטף הדיבור, התיישב בישיבה מזרחית לוגם מהיין ומתבונן בכינרת. הוא נראה פתאום כל כך שליו, למרות שידעתי שבלבו מתחוללת סערה , לא ידעתי באיזו עוצמה.......
"סיפרתי לה כל כך הרבה דברים, פרטים מהחיים שלי שאף אחד לא ידע, גם לא אתה, ממש כאילו נתתי לה את הלב שלי על מגש והיא נעצה בו את המזלג. לא יודע למה הרגשתי איתה כל כך בטוח ואולי זה נועד ללמד אותי שאין לבטוח באנשים – תמיד הם יפגעו בך לבסוף. אני מסרב ללמוד את השיעור הזה. ביום שאפסיק להאמין באנשים אפסיק להאמין בעצמי."
"תפסיק להאמין-אין אמונה......."
"איך אתה אומר דבר כזה הרי אנחנו גם אנשים מה אתה חושב שאפגע בך?"
"לא אתה שורש נשמתי"
מומי גיחך, כי הוא לא הסביר לי את משמעות המושג ועשיתי בו שימוש.
ואז התחלתי לדבר על חיה, שהייתה החברה שלי במשך 13 שנים והשאירה אותי פצוע . כל כך שמרתי על השושנה שהייתה לי 13 שנה, עד שהיא פצעה אותי עם חוחיה. סיפרתי לו על כל מערכת היחסים שלי איתה, על הבגידות שלה בי, ועל איך היא הורידה את הביטחון שלי בעצמי. התיישבתי כמו מומי והתחלתי לשפוך את הלב, אני בטוח שמזווית העין ראיתי דמעות בעיניים שלו. הוצאתי את הכאב שלי מול מומי ברגע שהוא כאב . לא יודע למה בחרתי בעיתוי הזה, הרי הוא רצה לשפוך את הלב ופתאום אני עושה זאת.
פתאום הוא מחבק אותי ואומר-
"ישראל אתה החבר הכי טוב שלי ואני שמח שיצאנו היום כי מהיום אנחנו קשורים אחד לשני. שנינו חשפנו את הכאב אחד מול השני ומכאן אנחנו יכולים רק לצמוח, מצאתי את עצמי מחבק אותו ומרגיש שאני באמת קשור אליו"
"מומי מה זה שורש נשמה?"
"זה מה שאנחנו"
"בתורה לא מצוין איך אדם וחווה מתו , אבל לפי המיסטיקה היהודית, גופם התנפץ לרסיסי נשמות. ישנן נשמות שהן מאותו שורש נשמה-מאותו איבר בגופו של אדם או חווה, והם עוזרים אחד לשני בתיקון, ולרוב גם מתגלגלים יחד. מה שאני מרגיש אליך עכשיו מוכיח לי שאנחנו פה לא בפעם הראשונה, כמו שהרגשתי כשפגשתי את רז"
ניסיתי לעכל את מה שהוא אמר לי- שמומי ידבר על מיסטיקה יהודית...?
"אני צריך רגע לצאת"
"בהצלחה......."
כשחזרתי לאוהל מומי ישן. התבוננתי בו , והתחלתי להבין את מה שהוא אמר. אני באמת מרגיש שאני מכיר אותו היכרות עמוקה יותר, ושאני יודע שהוא חלק בלתי נפרד ממני. אולי הוא צודק ואנחנו מאותו שורש נשמה, ומתגלגלים בעולם הזה יחד כבר כמה פעמים.
כשהתעוררתי מומי לא ישן לידי , יצאתי החוצה וראיתי אותו שוחה,
"אתה לא נורמאלי המים קפואים"
"מקלחת בוקר"
הוצאתי את מברשת השיניים החשמלית שלי ופתאום מומי פורץ מצחוק:
"מה הבאת אותה לפה?"
"יאללה בוא נקפל הכל וניסע"
"לאן?"
"מה ישראל –לאן שהאוטו ייקח אותנו...."
הצפנו וטיילנו במקומות שבהם כף רגלי לא דרכה. הרגשתי כמו תייר בארץ שלי עם מדריך טיולים פרטי. כל היום התוודענו אחד לשני יותר. מומי סיפר לי על כל האהבות שהיו לו, החברות הרציניות שלו,התלמידים וכו'. הוא כל כך מתלהב כשהוא מדבר.......אני מסתכל עליו ומקנא ביכולת שלו לייצר שמחה- איך בן אדם שמרגיש נטוש מייצר שמחה?
בדרך חזרה מומי פנה אלי-
"ישראל תבטיח לי משהו......"
"מה"
"אני מרגיש מאוד לבד-תהיה בסביבה אני צריך אותך שתעודד אותי ותהיה שם....."
"בטח"
לשמוע את המשפט הזה היה לי מוזר. הרבה דברים שמומי אמר לי וחשף בפני, הם ממש ההפך ממה שהוא משדר. יש לו כל כך הרבה מכרים, חברות, הוא בקשר טוב עם אחיו, ומרגיש לבד?
"מומי-הקשר איתך חשוב לי –אתה חברי הטוב ביותר-בוא נעשה מסורת ובשבתות נטייל, הבנתי שיש הרבה מקומות בארץ שאני לא מכיר".
"אוקיי, תארגן את כל הדברים שמזכירים לך את השליליות מהקשר לך עם חיה, ואני מהקשר עם רז, באחד הערבים נשרוף את השליליות שנדבקה בנו"
לא כל כך מבין את מומי, משהו נוסף השתנה בו.

"ישראל איפה אתה"
"בבית"
"סיימנו עכשיו את מפגש יום שישי- אני בדרך אליך"
"קרה משהו?"
"כן-נדבר............."
"ישראל יש לך תכניות למחר?"
"לא"
"אז תרד עם מברשת שיניים....... "
את אותו הלילה לא אשכך בחיים שלי, מאותו יום החברות בינינו התחזקה והפכה לקשר עמוק ששמור לבני משפחה או כפי שהוא הגדיר, הפכנו להיות עמיתים- חברים שאוהבים אחד את השני ויכולים לבקר אחד את השני מבלי לפגוע אלא מתוך רצון לעזור.
" יאללה כנס לאוטו נוסעים"
"לאן"
"ממתי אתה שואל לאן-נוסעים, אתה נכנס או לא?"
"בטח"
התחלנו בנסיעה צפונה, ודיברנו הרבה: על עבודה, בילויים, בדיחות ולא כל כך הבנתי מה בער למומי, כי לא דיברנו על שום דבר שהוא מעבר ל 'נושאים הרגילים' , אבל הרגשתי שיש פה עוד משהו. מההכרות שלי איתו אני יודע שאסור ללחוץ אותו אז המתנתי לנושא האמיתי.
הגענו לכינרת לחוף די מבודד, הוא הוציא אוהל, שק שינה ומזרן.
" אנחנו נשארים לישון פה הלילה ומחר נטייל בצפון"
הקמנו יחד את האוהל וכל הזמן אני מנסה לתפוס את הבעת פניו , אני רואה שיש שם משהו מאוד עצוב.
"הכל בסדר?"
"כן בטח. סדר את האוהל מבפנים אני כבר בא"
כשמומי חזר ישבתי באוהל מתבונן על טבריה המוארת, המקום שמומי בחר להתיישב בו הערב היה מדהים .
" הגעתי"
הוא הוציא מתוך ארגז: גבינות, לחמים,יין ושני גביעים והדליק נרות מסביב האוהל, והתיישב לידי.
"אל תדאג- לא תכננתי ערב רומנטי איתך, אבל מאחר שאתה איתי –תהנה"
הבנתי שהוא תכנן לצאת עם מישהי הערב ומשהו השתבש אם זה לא היה מומי אולי הייתי נעלב שגוררים אותי במקום מישהו אחר. חשבתי שאני הולך לשמוע שוב סיפור על פרידה מחברה, אבל הוא אפילו לא אמר לי שיש לו חברה.
" מה קרה-בכל מה שעובר עליך אתה משתף אותי . מה עובר עליך?"
מומי שלח אלי את החיוך המפורסם שלו, והפעם הבחנתי בפעם הראשונה שאפילו החיוך לא מסתיר את הכאב.
"ישראל-אני לא יודע מאיפה להתחיל, החוויה שעברתי בשלושת החודשים האחרונים, סחררה אותי, והכניסה אותי למערבולת רגשית מאוד חזקה. אף פעם לא התנסיתי בסוג קשר שכזה ואפילו מאוד התאהבתי אבל גם מאוד התאכזבתי"
"ולא סיפרת לי כלום?!"
" האמת שלא ידעתי איך, חשבתי שתשפוט אותי כמו שעשו כל האנשים שלהם סיפרתי. אתמול כשיצאנו עם גלית ל tlv בעצם נפרדתי ממנה"
"בגלל זה שתית אתמול כל כך הרבה- אפילו לא שאלתי איך הצלחת לקום ולחלק לתלמידים שלך תעודות?"
"כן-זה היה מצחיק המורה היה עם כאב ראש חזק, שלא נדבר על זה שהייתי היחיד שלא הגיע עם חולצה לבנה אלא אדומה שמסריחה מריח סגריות..."
"ישראל, לפני שלושה חודשים בשבת, הייתי מאוד משועמם, לא רציתי ליפול על אף אחד, וטיילתי לי בתל אביב. נכנסתי לאינטרנט קפה והשתעשעתי לי באינטרנט, בצ'אטים שבהם אפשר למצוא פרטנריות לשיחה ולסקס. ושם פגשתי את רז. השיחה בניינו גלשה מיד לסקס ובשבוע הראשון עשיתי היכרות עם הסקס הביזארי, הקינקי , משחקי שליטה וסאדו "
"מה? אתה? אני בהלם - תמשיך......."
"בשבוע הראשון היינו נפגשים בחושך, היה לנו משחק שהיא השפחה ואני המלך, היא הייתה מפשיטה אותי, ביקשה שאגיע עם נעליים מלוכלכות וליקקה לי אותם, ומה שהיא ידעה לעשות עם הלשון....אף בחורה לא הטריפה אותי כך!"
"מה כך?- איך.......?"
"היא הייתה יורדת לי המון, מלקקת לי את פי הטבעת..."
"איכס"
"אתה ממש טמבל- זה ממש כיף, ברגע שפעם אחת יעשו לך את זה לא תהיה מוכן לוותר על זה...."
"טוב אם אתה אומר..."
בסוף השבוע היא הזמינה אותי להופעת סקס בביתה, היא ערכה לי סטרפטיז שבסופו ראינו סוף סוף אחד את השני"
" מה? אתה רוצה להגיד שבמשך שבוע הזדיינת עם בחורה מבלי לראות אותה? זה קצת מופרע. לא פחדת שיושבת מולך איזו בחורה מכוערת ?"
"בהתחלה כן. בפעם הראשונה כשנכנסתי פחדתי באמת שזה איזה גבר מופרע או יותר מאחד. אבל כשהתחיל הסקס מיששתי את כל גופה , מנסה להרגיש אותה, ולא טעיתי, היא הייתה מדהימה, רזה, שיער ארוך גולש, ונדף ממנה ריח כה עדין שלא השתלב עם אופי הסקס הגס שלנו שהגיע עד לקשירות, שפיכת שעווה רותחת ו.."
"אייי......"
"כן- אפילו ניסיתי "
"מה היא שפכה עליך שעווה"
"כן-זה כואב אבל גם מאוד מחרמן"
"ויש עוד משהו שאני קצת מתבייש להגיד לך, אבל זה ממש הטריף את דעתי, והרגשתי שאני ממש נדלק מזה...."
"נו...."
"השתנתי עליה-על הגוף והיא .........גם שתתה ......"
"אתה ממש מגעיל"
"כן גם אני חשבתי כך בהתחלה אבל זה קרה, אולי גם בגלל שהייתי מסטול כשזה קרה"
"התחלת לעשן?"
"לא את זה עוד לא"
"מה זאת אומרת את זה לא-ומה כן?"
"שתיתנו הרבה, לא ידעתי שאני יכול לשתות כל כך הרבה, וזה כלום לעומת מה שעשיתי לילה לפני יום ההולדת......"
"טוב...."
"אחרי שראינו אחד את השני היה לנו סקס מדהים, אלים ומופרע, קמנו בצהרים וכל מה שרציתי הוא לברוח מזירת הפשע. נסענו צפונה, אכלנו ארוחת בוקר-צהרים בכפר דרוזי, המשכנו לכיוון הכינרת, וחזרנו ".
"למחרת הזמנתי אותה אלי לבית, באמתלה שהיא מוזמנת למסעדה, אבל צריכה לקחת אותי.כל הבית שלי היה מואר בנרות, והאווירה שידרה כל כך הרבה חום ואהבה. הכנתי ארוחת ערב ואפיתי עוגה, היא כל כך התרגשה שבקושי אכלה. כתבתי לה מכתב יפה והלכנו לישון חבוקים."
"מומי-אחרי ערב שכזה שבית אותה, היא בטח התאהבה בך"
"האמת וזה היה לי מוזר, כבר ביום הראשון להיכרות שלנו היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי. לא האמנתי שזה יכול לקרות, אבל בתודעה שלי היום, אני יודע שכאשר מתאהבים, אין לתחום רגש זה בזמן או במקום, אהבה פשוט מתפרצת בין שני אנשים מאותו שורש נשמה"
"מה? מה זה שורש נשמה? "
"זה מה שאני ואתה......."
"תסביר"
"פעם אחרת עכשיו אני שופך את הלב"
"טוב-אבל אתה תחזור לזה"
"היינו יחד שלושה חודשים ואתמול זה נגמר........."
"מומי אתמול יצאנו יחד, לא אמרת כלום"
"כן לא יכולתי להגיד"
"מה קרה"
"מסתבר שהבחורה מופרעת יותר ממה שחשבתי, ולא יכולתי לשנות את מה שטבוע בה. עד לפני שנפגשנו היא הייתה פוגשת כל ערב גבר או לפעמים אפילו יותר בחושך אצלה בבית, ונותנת להם להשפיל אותה בכל צורה, ואל תבקש ממני לפרט. היום ברור לי שזה פצע שלא רופא, והלוואי והייתי יודע איך לרפאו, כי אני מאוד אוהב אותה, אבל לא יכול לחיות איתה, כי היא לא מקבלת את עצמה. הסקס ביני ובינה מאז היה רק באור, וכנראה שהיא הייתה צריכה ריגושים נוספים"
"מה ?"
"קבעתי איתה אתמול ב 23:00, כל כך רציתי שסוף סוף היא תכיר את החברים שלי, הייתי במצב רוח מעולה וידעתי שתשמח לראות אותי עם חברה כה יפה. כמובן שידעתי שאחר כך תכעס על זה שלא סיפרתי לך-לא ידעתי איך לספר על ההיכרות שלנו.... הגעתי לביתה והיה ריח כה מוזר , לא התייחסתי. היא חיכתה לי במרפסת לבושה כל כך יפה, חצאים מיני שחורה ומחשוף גב והיא נראתה כאילו ששלפתי דוגמנית מסוכנות. התמלאתי באושר כשראיתי אותה. ואז עיני צדו 2 כוסות שתייה חריפה בפינת הסלון המשכתי להתקרב כשחשד מתחיל לקנן בי . כשראיתי כתם טרי על השטיח, בדקתי -והרחתי זרע. האושר שהציף אותי ברגע נמוג לחלוטין ורק התבוננתי בה....."
"והיא הבינה?"
"איך שהתכופפתי לבדוק מה מקור הכתם-היא הבינה"
"אני כבר מתאר את המבט הזה, ומה היה לה להגיד?"
"מומי אני ממש מצטערת-זה מעליי"
"הבנתי שאין לי מה לנסות לשנות אותה, ואין לי מה לכעוס, כנראה שהיא צריכה טיפול, ולמחרת שלחתי לה באמת טל' של פסיכולוגית"
"בכל זאת מומי איך הגבת? אני מכיר את התגובות הקיצוניות שלך......."
"התבוננתי בה , בלי לתת לה אפשרות לדבר. במבט חודר לתוך העיניים אמרתי לה, שאני מרגיש כל כך טיפש שלא שמתי לב שהיא בגדה בי, ושאף בחורה לא פגעה בי כמו שהיא הצליחה לעשות. והלכתי."
"מומי איך לא דיברת על זה אתמול"
"ומה אני אגיד? ועוד ליד גלית? החלטתי להנות ולכן שתיתי ורקדתי הרבה-לבד ועם בחורה שאני ממש לא מכיר, הייתי צריך לייצר לעצמי שמחה שתחפה על הפצע שנפער...."
"היא יצרה איתך קשר?"
"כל הזמן היא מתקשרת ושולחת הודעות- אני לא מגיב"
"מה היא כותבת"
"אני מצטערת, לא התכוונתי, אני חייבת להסביר את עצמי, על תזרוק אותי כי זרקו אותי כבר, אתה האחרון שרציתי לפגוע בו, אני אוהבת אותך....."

כנראה שהוא לא ישן בלילה, וכשנרדמתי הוא קם. הוא סידר את הבית וכל הכלים הודחו. התחלתי להרגיש אשמה. כנראה שמה שאמרתי זרק אותו למקום מלא בכאב, עד כי לא הצליח לישון.
כל כך רציתי עכשיו לחבקו, אבל הוא רחוק ממני, ואין לי מושג אפוא הוא עובד. ושוב כאילו הוא קורא את מחשבותיי ושולח לי הודעה.
" אוהב אותך נסיכתי, אני מקווה שהסתדרת, אני אגיע מאוחר הערב, יש לי יום עמוס, שולח לך חיבוק ונשיקה".
כל כך רציתי להישאר בארמון שבו נשמתי רוצה להכות שורש, אבל חזרתי לדירתי החשוכה והמוכרת.
"מתגעגעת, אתמול ריגשת אותי, הקסמת אותי ובעיקר נתת לי להרגיש נאהבת- שיהיה לך יום טוב"
"תודה"
זהו-רק תודה? למה הוא לא פרט, אני ממש מתאפקת לא לשלוח לא הודעה ובו דרישה לפרט. נעלתי את הבית ויצאתי.
במשך היום מסרנו אחד לשני הודעות, וההודעות של מומי כל כך משמחות אותי, ההודעות שלו מלאות בתוכן ובהרבה רגש.
"אני בדרך לבית- רוצה לבוא?"
"כן-אני יוצאת"
הגעתי יחד לארמון, ושמתי לב שמיד הוא התחיל להדליק כמה נרות.
"כבר אווירה רומנטית?"
"מה פתאום-כך אני חי, בלילה הבית מואר בנרות, אני חושב שאני בין האנשים שמפרנסים מפעל נרות שלם"
באמת שהוא מוזר, לא פגשתי אנשים שמדליקים נרות בבית לתאורה. אבל ככל שהכרתי את מומי הבנתי שיש עוד כל כך הרבה דברים מוזרים-ובגללם התאהבתי בו כה חזק, אפילו עכשיו כשאני כותבת זו לאחר שנה של געגועים, דמעות מציפות את עיני, ריחו המוכר עולה מהכר ודמותו מתרוצצת בראשי.
"אני מת מרעב-גם את"
"כן"
"טוב בואי ניסע לאכול "
"אפשר להכין"
"פעם אחרת"
נכנסנו לרכב, ומומי החל בנסיעה .
"לאן"
"הפתעה"
הגענו לים, מומי הוציא שני מעילים וקופסא, עטף את עיני בבד, לאחר כמה דקות, נגלה לי מראה כל כך מדהים. מסביב שמיכה שפרש, דלקו נרות בתוך צנצנות זכוכית, על השמיכה מבחר גבינות, יין ולחמים. ריח של קטורת נישא והתערבב עם ריח הים. והמוסיקה שנוגנה חוברה לה עם רחש הגלים.
"נראה לי שהחיים אתך הולכים להיות הפתעה אחת גדולה"
"כך אני מרגיש חי"
לאחר שסיימנו הכל, מומי התיישב עוטף את גופי אל מול הגלים,
"אני אוהב אותך"
המילה הזו כה חיממה את לבי, אבל מצד אחד כבר ראיתי איך אני פוגעת בו.....
"מומי-אנחנו מכירים שבועיים, ואני מרגישה בדיוק כמוך, זה לא נראה לך קצת מוזר"
"כן-אז מה"
"אני מרגישה שאני מכירה אותך, אבל בעצם לא יודעת עליך כלום."
"מה תרצי לדעת"
לא רציתי להגיד את מה שבאמת עולה בראשי, כי ראיתי אתמול שזה גרם לשתיקה ולכאב
"תספר לי עליך "
"וואו מאיפה להתחיל?. כילד קטן גרתי במקום הכי מדהים שילד יכול להתפתח בו- מן נקודה במפה, שכיום אולי אני חולף בה בדרך לאילת- כשאני נוסע עם אחי. יש לי משם הרבה זיכרונות ילדות טובים ורעים- אבל היום אני מתמקד בדברים הטובים בלבד!.
כתלמיד לא הייתי הכי חרוץ. המשפחה שלי עברה לראשון כשהייתי בן 16 . שרתתי באילת, למדתי ולפני שנה עברתי לגור במושב"
"עברת לבד"
"לא עם חברה שלי לשעבר- בואי לא נדבר עליה עכשיו"
אני חושבת שבמהלך יותר משעה מומי סיפר על הילדות שלו, ורק שמחה הציפה אותו, בעיקר שדיבר על אחיו, אמו וסבתא שלו. הוא דיבר וצחק והתלהב. ואני כל כך התרגשתי מלראות איך היא מייצר בעצמו שמחה וכה מתלהב. אבל הרגשתי שהוא מחסיר פרט- הוא לא דיבר על אביו.
אבל החלטתי לא ללחוץ על הנקודה הזו.
גם אני שיתפתי אותו בילדות שלי וסיפרתי על משפחתי ה"חמה והמלוכדת הגדולה" אני ואימא שלי. אבא שלי מת בתאונת אימונים בצבא בזמן כשעוד לא מלאה לי שנה.
"בוא נזוז-מתחיל להיות קר"
"נלך"

" בוקר טוב גם לך, מאחלת לך גם יום מאושר, אני מלאה באושר........."
לא יודעת איך, אבל מומי הצליח למלא אותי במטען של אנרגיה. נתן לי לראות שבחושך שבו אני חיה כל כך הרבה זמן יש גם אור. הוא נכנס לחיים שלי בדיוק ברגע שבו חשבתי שאני מוכנה לוותר על הכל-גם על החיים. אין לי את מי לשתף בכל מה שאני חווה, אז אני בוחרת לשתף אותך שותפי למסע-יומני.
כל השבוע שחלף והיום אני רק חושבת על השבוע האחרון, מומי מסקרן אותי, האישיות שלו כל כך חזקה, יש לו הרבה חברים, אבל הוא פצוע. הוא חשף בפני שלא במודע את אחת החומות שבנה.
"צהרים טובים לך-בשעה 19:00 תבואי לאסוף אותי, לבושה למסעדה מאוד מפוארת"
כל כך התרגשתי, כבר הרבה זמן שלא יצאתי לפגישה רומנטית, כל הפגישות שלי בשנה האחרונה היו בחושך עם גברים שלא הכרתי ונתתי להם רק לפצוע אותי יותר ויותר. הגעתי למושב בו מומי שוכר יחידת דיור מתפעלת מהגינה ששתל, נכנסת דרך הדלת הפתוחה ולא מצליחה להוציא הגה.
רק המחשבה על אותו ערב ממלאת אותי בגעגועים למומי.
מולי נפרש הארמון של מומי, כפי שהשלט על הדלת מעיד. דירת הסטודיו הייתה מוארת בהמוני נרות, כל הפסלים שהביא מאפריקה הוארו בנרות, מוסיקת רייקי מרגיעה הושמעה וריח עדין מילא את הבית. מומי הוביל אותי ומאחורי דלפק נגלה שולחן ערוך לשניים. התיישבתי, עדיין לא מצליחה להוציא מילה, אף פעם לא הפתיעו אותי כך.
"למזוג לך יין"
"כן"
"לחיים-לחייך"
כל מה שמומי עשה באותו ערב היה מדהים, איזה גבר-איך זה שהוא עוד לא נחטף, הוא רגיש, בעל יכולת ביטויי מדהימה ויודע לבשל כל כך טוב. הרגשתי שאתו אני רוצה לחלוק את החיים שלי.
לאחר שסיימנו לאכול, בעצם מומי אכל ואני טעמתי. בקושי הצלחתי להחזיק את הסכין והמזלג מבלי שישים לב לעד כמה אני רועדת. קמנו לסלון ומומי השאיר לי כרטיס ברכה בזמן שהביא עוגה שאפה ושתייה חמה.
"לנסיכה הקטנה שלי-
כל היום עברה במוחי מחשבה אחת והיא כיצד נוצר בננו הקשר? הרי נתוני הפתיחה היו מהסוג שלא משאיר הרבה פתח להמשך בריא, אבל כנראה שהתרחש פה משהו אחר, ובמקרה זה, הנשמות שלנו חיפשו אחד את השני. רק כך אני יכול להסביר את מה שאני מרגיש. וכן- גם אני אוהב......"
ההמשך של הערב היה טבעי- נכנסנו למיטה, ובריח המשכר והאווירה החושנית התמכרתי לכל תנועה. זה היה הסקס הכי מדהים שחוויתי, כי הוא היה מלא ברגש, טהור ונקי. כבר כמה שנים שהסקס שלי הוא בחשכה, מבלי לראות את הגבר/ים, והינה אני חווה סקס לאור נרות עם תחושת אהבה שממלאת אותי.
שכבנו חבוקים, נותנת לזרועות ללפות אותי, ולא ההתלהבות מהרגשת הידיים החונקות מענגת אותי, אלא האחיזה החזקה-רכה. כשהוא עטף את גופי ברגליו הרגשתי שאני עטופה, בפעם הראשונה בחיי בחום ואהבה. וזה כאילו שוב הוא קרא את מחשבתי-
"אני רוצה לעטוף אותך בחום ואהבה"
" אני כל כך שמח שהכרתי אותך"
לא יודעת למה הייתי צריכה להרוס זאת, אבל מאז אותו ערב סוער, שבו מומי היה שיכור, זה יושב אצלי בראש.
"אבא שלך ירק עליך?"
מומי השתתק והרגשתי שליבו החסיר פעימה,
"סיפרת לי, אמנם לא התכוונת, אבא שלך הרביץ לך-עד איזה גיל זה נמשך"
שתיקה, אני פוחדת מהשתיקה הזו, אני מרגישה שפגעתי בנקודה רגישה, אבל משום מה קשה לי להרפות, כאילו יצר ההרס שוב נכנס בי.
"הוא ירק עליך?"
" תרפי, אני אספר לך-כל דבר בעתו"
הסתובבתי כדי לחבקו – העיניים שלו היו אדומות, והוא היה נראה לי לפתע כילד כל כך פצוע, שכל כך צריך עכשיו חיבוק. אבל משום מה לא יכולתי לתת את החיבוק הזה באותו ערב. ועד היום אני שואלת את עצמי למה? חזרתי לתנוחה שבה מומי מחבק אותי, מתרכזת באור הנר וחושבת על הגבר ששוכב לצדי.
"אתה לא מכבה את הנרות?"
"לא"
אני מרגישה שהוא לא כל כך רוצה לדבר
"הכל בסדר?"
"כן-אני פשוט עייף"
"אני יכולה להישאר לישון אתך? מחר אני לא עובדת"
"ברור-לא חשבתי שלא תשני איתי"
"אבל אין לי פה כלום"
"בבוקר תפתחי את הארון-יש לך שם את כל מה שאת צריכה...."
"לילה טוב"
אמנם לא ראיתי את מומי, אבל הרגשתי שהוא לא הצליח לעצום את עיניו עד שנכבה הנר, ואז כנראה גם אני נרדמתי.
כשהתעוררתי, מומי כבר לא שכב לידי, הוא קם לעבוד. על דלת הארון חיכה לי פתק: "בוקר טוב נסיכתי, יש לך מים חמים כדי להתרחץ ואת יכולה להרגיש בבית כבביתך, השארתי לך גם מפתחות"
חשבתי לעצמי-זה כל מה שיש לו לכתוב לי? ומיד התעשתי-אף פעם לא השאירו לי פתק...אז מה פתאום אני מתלוננת.
פתחתי את הארון ושם אני מוצאת תחתונים חדשים , חולצה, מגבת חדשה ומברשת שיניים עם כרטיס ברכה "לא יודע איך- אבל הצלחת להיכנס לי לנשמה....."

קמתי בצהרים, לא זכרתי מתי הלכנו לישון. התעוררתי כשהיא עטופה בזרועותיי, נראית כזו שברירית ומקסימה -אבל צופנת סוד כל כך מכאיב. כשהיא התעוררה , יצאנו מהמיטה. הסלון נראה כמו לאחר התקפה- הכל הפוך, משקה על הרצפה, ריח של שתן, והרבה שעווה........
"בואי נתרחץ ונעוף מפה"
"לאן"
"לאן שהדרך תוביל אותנו"
התרחצנו, נכנסנו לרכב והתחלנו בנסיעה צפונה.
" אני רוצה להגיד לך, שלא היה לי אף פעם מלך כמוך"
"די-עכשיו אנחנו לא במשחק. בואי נקבע שאני מלך רק כשאנחנו משחקים......"
"בסדר-אף פעם לא פגשתי בחור כמוך, אתה נותן לי להרגיש מיוחדת"
עצרנו, משקיפים על השקיעה כשהכינרת נפרשת מולנו. מוזר- רגש עז מציף אותי, ואני לא יודע אם להגיד לה, כי אני תמיד אומר את מה שאני מרגיש לאחר זמן רב. לא אמרתי אבל היא קראה את מה שבלבי, הסתובבה ונישקה אותי, כאילו מבינה מה הנשמה שלי רצתה להגיד.
"בוא נחזור-כבר מאוחר ושנינו עובדים מחר"
כל הדרך חזרה דיברנו ולמדנו להכיר אחד את השני
"דרך אגב במה את עובדת?"
אולי באמת דני צדק. אני לא יודע עליה הרבה חוץ מזה שאני יודע שמה שאני מרגיש כלפיה-אף פעם לא הרגשתי......
"אני לא מוזמנת אליך לבית?"
"לא היום.........."
התרחצנו, הדלקנו נרות ונכנסנו למיטה. שכבנו ערומים, חבוקים, מנסה לעטוף אותה בהרבה חום ואהבה.
"אתה זוכר את כל מה שהיה אתמול?"
"לא כל כך"
"היית כל כך חמוד ואמיתי-אני מקשיבה לך וכל כך רוצה לשמוע עוד. אתה כזה גבר-איך זה שאין לך חברה, אתה מפנק, משקיע, מרגש איך?"
"לא יודע-עוד לא פגשתי את האחת"
- איזו שטות, מה אומר לה שאני חסר ביטחון, שהקשרים שהיו לי רק הורידו לי את הביטחון. שלמרות שאני מפגין ביטחון והחלטיות, סמכות אני בעצם חושש מקשר? ושהיא ששיקפה את הסטייה הציתה בי אש של אהבה? ורצון לקשר-איתה.
" אני זוכרת הכל ויודעת שלא סתם הנפש הפצועה שלי פגשה אותך-גם הנפש שלך פצועה"
"מה?"
"אתמול כשרצית להצליף בי עם חגורה הבנתי שהכו אותך. כאב לי מאוד לשמוע את המילים שיצאו לך מהפה"
חשבתי לעצמי בשקט ואז שאלתי- "מה אמרתי?"
"בואי אראה לך איך אבא שלי היה מרביץ לי"
הייתי בהלם, אף אחד לא יודע על הפרק הזה בחיים שלי, איך איבדתי שליטה-הדבר האחרון שרציתי לדבר עליו , אבל כנראה שהייתי צריך לפתוח את הפצע הזה..........
לא הגבתי, חיבקתי אותה. היא לא ראתה את עיני שהתמלאו בדמעות, אבל שילבה את אצבעותיה באצבעותיי כסימן- אני מאוד מבינה את מה שאתה מרגיש.
לפנות בוקר התעוררתי. השארתי פתק ליד המיטה ונסעתי לביתי.
"בוקר טוב לנסיכתי הקסומה, את סוף השבוע הזה לא אשכח, כי הצתת בי את אש התשוקה.....
שיהיה לך יום טוב, מלא באושר. אל תתכנני כלום להערב- אנחנו יוצאים לאכול ב......"