פוסעת בעקבות האהבה

הוא נוסע, הוא לא נוסע, הוא נוסע הוא לא נוסע...

אם הייתי אדם מאמין, הייתי בטוחה שמישהו עשה עלי שחור.

הנסיעה של החוקי שנדחית ומציבה את החיים שלי, של כולנו, ב HOLD.

הניתוח של אחי, שגרם לי לשהות בתל השומר שלושה ימים.

אני יודעת שאני צריכה להמנע מזה. שאסור לי להכנס לשם.

שלהגיע לשם ובמיוחד להשאר שם שעות, מחזיר אותי אחורה.

זה כאילו כלום. אבל החיים שלי מתהפכים מזה.

כל מה שקבור בתוך הבור השחור הגדול והחלק,

כל מה שהצלחתי במאמץ עצום, להפוך ללא מאד הרסני,

מרים את הראש המפחיד שלו. ואני שוב ילדה קטנה, שבויה בין רופאים.

רק שהפעם, הם אפילו לא מספיק בוגרים, כדי לנסוך את הביטחון שפעם היה.

גם אם היה רק בעיני. גם אם היה מזוייף.

בערב, אחרי שאחי כבר חזר הביתה ואני יכולתי להניח את הראש,

מעיר אותי צלצול הנייד. ברקע רעש של צפירות ומנופים

ואח שלי מבקש שאבוא לקחת אותו ואת אבא שלי. מקיסריה.

הם בסדר. במזל. האוטו, טוטאל לוסט.

כמו זומבי, עליתי על הרכב ובשעת השיא, נסעתי לקיסריה.

הם באמת בסדר. אבא קצת המום. אח קצת חבול.

הרכב באמת טוטאל לוסט.

מישהו מאד אהב אותם ברגע ההוא.

אני יודעת שאני צריכה לספור את הדברים הטובים.

אבל כרגע, אני לא יכולה.

אין לי רגע דל. אין לי רגע לעצמי ואפילו אין לי את מי להאשים.

מצד שני, כל מי שיכול, מאשים אותי.

וול...

1. המקום המזוהם ביותר בביתחולים. הוא חדר המיון. במיוחד זה של תה"ש.

2. את פרס האתר המזוהם ביותר, כבשו בסערה, השרותים של חדר מיון.

3. הרופאים בבית החולים, נהיים צעירים מאד
(אמא שלי טוענת שזה בגלל שאני כבר לא ילדה בת 10. אני מכחישה).

4. חדרים של גברים בבית חולים, הם מפגעי רעש איומים. להערכתי,
כששלושת שוכני החדר נחרו בצוותא, נמדדו בסביבה הרבה יותר מ 67 הדציבלים המותרים.

5. מצד שני, הם נחרו בשלושה קולות.

6. אני אדם ממש לא אלים. אבל היום, הבנתי, איך מישהו פחות מאופק ממני, ירים יד על איש צוות.

7. אבל יש גם את אנשי צוות, שהייתי מאמצת. והם ממש לא רופאים צעירים ונאים

8. גברים חולים, זו תקלה. גברים שחולים במשהו שגורם להם מבוכה....זה נורא ואיום

9. כבר אין לי חברים בתל השומר. חלק מאלה שהיו בימי נעורי, הפכו למנהלי מחלקות
וחלקם התפזרו בבתי חולים אחרים. מה שמקשה מאד על זרוז תהליכים שם.

10. פעם, תל השומר הייה הבית , המקלט. כל פעם שהיה לי רע או מפחיד...כיוונתי לשם.
היום, זה סתם מקום של אנשים חולים. ואני ממש לא מוצאת את דרכי שם.
ואפילו כאב הבטן שהייתי חווה כל פעם שחלפתי ע"פ בית החולים, כבר לא מופיע.

אחרי שיחה לתוך הלילה, עם החוקי, הלכתי לישון. שינה טרופה.

הוא לא מבין. לא יבין. האיש חי על אגו וזה שלו, פגוע.

"תעשי מה שאת רוצה. לא מעניין אותי."

זו התשובה הבוררת והאחראית...

ואני...אני אמשיך לחיות עם זה. כמו תמיד.

אולי בסיבוב הזה, אני אהייה חזקה יותר

ולא אגיע לגרד את החרא מהתחתית.

לא הרבה שעות, שינה בעיקר, מאוחר יותר,

ביקור אצל רופא האליל, מניב שינוי במשטר התזונה.

מעתה, לא 2 ארוחות רגילות ושתיים קטנות,

אלא, יש להחליף את אחת מהארוחות הגדולות,

ב 2 כוסות מרק ירקות ירוקים, טחון.

כשהשאיפה היא להגיע ליום "שתיה" כזה שלם, אחת לשבוע.

איכשהו, ב"אחורנית של הראש", מתנגן לי הסיפור על הרשלה.

בדיוק כשהחמור שלו התרגל לא לאכול - הוא מת.

הוא קנאי, החוקי שלי.

הוא מקנא בגברים שמסתכלים עלי. הוא מקנא בבנות שחברות שלי.

הוא מקנא בכל מי שאני מחבקת כשאומרת שלום ובכל מי שאני מחייכת אליו/ה לברכה.

הוא מקנא בכל מי שמעיז לבהות לי במחשוף גם אם אני לבושה בגולף.

הוא מקנא בכל מי שמעניין/ת אותי,

הוא מקנא לזמן שלי לבד ולזמן שלי עם אחרים.

הוא מקנא למחשבות שלי. הוא מקנא לדרך הדיבור שלי.

הוא מקנא בכל החלקים ששלי ולא שלו, בי.

בפיסות האלוהים הקטנות שאני משמרת לטובת השפיות שלי.

כלפי חוץ, זה עטוף בצחוקים לפעמים. באלימות מוסוות.

כלפי פנים, כלפי, זה לא עטוף.

"אני לא חושב. למדתי לא לחשוב אלא להגיב", הוא אומר לי,

מתיחס לכל מיני מערכות יחסים הרסניות שאספתי בדרכי.

הוא דוחק אותי לפינה, מנסה לגדוע כל נסיון שלי לעצמאות.

הוא עושה דמוניזציה לכל קשר חדש שאני בונה

הוא לא בורר את המילים ומבקר כל קשר קיים.

הוא אוהב אותי, החוקי שלי. בדרכו.

הוא לא מבין, החוקי שלי, שעוד מעט קט, עוד טיפה

ולא ישאר מה לאהוב.

ובחלומי..

הכלבה שלי האהובה , הנסיכה,

(זו עם ה IQ . השניה עם ה IQ הבודד,

היא פחדנית אבל אהובה לא פחות),

פוסעת לתוך פיו הפעור של תנין.

הוא, ממתין עד שהיא נכנסת לתוך לועו

ואז, פשוט סוגר אותו.


מעניין מה תת המודע שלי מנסה להגיד לי

הדמעות

7 קרמבו וניל

טוסט

שתי אצבעות

שקט

6 פרוסות

שני פסים

חמישים גר' שוקולד

עשרים גרם מרגרינה

שתי אצבעות

שקט

שלושה עשר ימים עד לתחילת הלימודים.

חוקי שנוסע במוצ"ש לחו"ל.

אני עומדת להשתגע.

בברור.

אם רציתי לסייע למישהו,

על ידי יצירת הכרות עם אדם שלישי,

שעל פניו, נראה שהוא יכול לעזור.

ומאיזשהי סיבה, האדם השלישי, לא הצליח לעזור.

האם אני אמורה להגיש רע?

ואם לא, אז למה אני מרגישה ככ לא נוח

וכזה כישלון?