בשעה 3, אני עוד רואה "איך עשו את זה"
בשעה 4 , אני כבר ערה, בלי שעון...
קור אימים וחושך מצריים מקדמים את פני.
הרעיון של לצאת מהמטה ומהבית ממש לא מלבבים,
אבל היום זה היום.
היום נאמר "ברוך שפטרנו מעולו של זה"
הדרך לרמת גן נגמעת הרבה פחות דקות מהמלצת המשטרה.
וכשאנחנו מגיעים, הנער כבר בבית הכנסת, עטוף טלית ועטוי תפילין.
אני נשלחת כלאחר כבוד לעזרת הנשים.
בנסיון נואש לתעד את המעמד, אני נתלית על מעקה העזרה,
בפוזיציה של היתה מביישת שחיינית אולימפית בשחיה צורנית.
המון תמונות, ברובן רואים קודקודים לא מזוהים מכוסים בטלית.
ואבא אחד, של ילד בר מצווה, בפוזות משיחיות כמעט.
מי שהיה שן, יודע שהמבט הנשוא למעלה, של החוקי שלי,
לא היה מבט של גאווה ואושר, אלא מבט אל מסך מצלמת הוידאו,
כדי לתעד את המעמד.
כמה רגעי נחת וריגוש מגיעים, כשהנער עולה לבמה
ומברך את הקהל לצד אביו "ברכת כהנים".
נעים לראות איך הילד הלחלוטין חילוני הזה שלי, משתלב היטב
בקרב קצת יותר ממנין זקנים תיימנים.
הם טופחים על ראשו, מלטפים ומברכים
ולמרבה הפלא, הוא מרגיש נוח לחלוטין. לגמרי לא נבוך.
אני לעומת זאת, לגמרי מנותקת. כאילו לא שלי.
תכף יוצאים לכותל.
אולי שם בתוך ההמון, מול הקיר , זה יקרה.
לפני 16 שנים. 13 בדצמבר 2007 בשעה 6:27
