ואנחנו באתר של סוטים, לא?
לי יש כמה. סטיות.
לא, לא מגלה את כולן.
היום חידשתי אחת שאני אוהבת במיוחד. חגיגות ושמחות בקרב עולים מברה"מ. בדיוק כמו אלה
שהיינו עורכים אצל סבא שלי, פעם, כשהוא היה עוד בין החיים. כשטלפון אחד, היה גורם לי לחייך
יום שלם...
הוזמנו למסיבת יומולדת של קרוב משפחה, עולה חדש-ישן מרוסיה. המסיבה, במיטב המסורת של
החברה האלה, נחגגת במסעדה רוסית. סוג של אולם חתונות מעדות "אולמי שושנים". שולחנות
ארוכים ארוכים מכוסים תקרובת מון ומשקאות לעייפה.
והעיקר, העיקר הם האנשים.קבוצות קבוצות של אנשים, משכבות שונות של החברה עם אור
בעיניים. רואים עליהם שכאן, כאן הם מרגישים שוב בבית. כאן הם שוב הפרופ', הרופא, הד'ר
המכובד ולא מנקה חדר המדרגות או פועל הבנין. כאן הם חוזרים בגוף ובנפש להיות הם, האמיתיים.
והם מאושרים. המוסיקה הרוסית, אהבתי, מתנגנת בקולי קולות, הוודקה נשפכת כמיים. נשים במיטב
המחלצות וגברים בחליפות שרד, במדים עם אותות מלחמה, מצטלמים, רוקדים שרים, חיים.
כמו פעם. כמו שם.
ואני יושבת, מתמוגגת מהכל. מוקסמת פעם האין ספור מהאווירה והמוסיקה. מאושרת .
מתעלפת למרגלות הר האדם יבגני שפובלוב, בעל הקול המדהים. הוא מנגן לי עם כל המיתרים,
האיש הענק הזה. עוברת לשבת למרגלותיו. נצמדת לרמקול כדי גם להרגיש את הקול.
ואז, הוא שר את השירים שסבא שלי היה שר. אחד ועוד אחד. ואני, לשמחתי, רחוקה מהשולחן של
המשפחה...לא אוהבת שהם רואים אותי עם דמעות בעיניים. ואני כל כך מתגעגעת אליו. לימים ההם
עם המסיבות והשירה עד אמצע הלילה, עד לב השמיים. ואני יושבת וממלמלת את מילות השירים יחד
איתו, עם שפובלוב הענק. ברוסית, באידיש... ותמונות של חיים אחרים, של ילדות חסרת דאגות, עדיין
ילדות ועדיין אושר עולות במוחי.
סבא שלי, אני כל כך מתגעגעת אילך. אני תכף ילדת יומולדת, אולי תעניק לי מתנה ותחזור , לקצת,
למעט, רק שאוכל לחבק אותך ולהגיד לך שוב כמה אני אוהבת אותך.
לפני 17 שנים. 25 בנובמבר 2006 בשעה 19:40
