עוד לא בטוח... נראה...

"סופשבוע שמן עבר עלינו והתחזית היא לשבוע שמן נוסף"
ככה הייתי פותח את השבוע שלי בשלושת השבועות האחרונים.
בשבוע השני כבר לא הצלחתי להתאפק.
"מה קרה? טוב לך להיות בהריון? את לא רוצה מתנות ותשומת לב של יולדת?"
אני חושב שהיא ענתה אבל אני לא שמעתי כי טרקתי לה את הטלפון בפרצוף.
"ממתי את כזו אגואיסטית? למה לא בא לך שאני אהיה שוב דוד? רק על עצמך את חושבת? אז מה עם ההריון יפה לך, אז מה.
ת ל ד י כ ב ר!"
גם את מה שהיא ענתה על זה לא שמעתי.
רפלקס של האצבע שהתרגלה לטרוק לה את השיחה בפרצוף נראה לי.
כשאמא שלי התקשרה היום באמצע יום העבודה שלה בצלצול השני כבר הייתי עם ערדל אחד נעול ומחפש את שאריות חליפת הסערה.
"היא..." "אני בא" והאצבע שוב טרקה את השיחה.
אני חושב שכדאי לי לדבר עם האורטופד שלי עליה, אצבע מוזרה.
הדוד רכב לאט או לפחות ככה זה הרגיש בקסדה והגיע רטוב כמו סמרטוט רצפה רגע לפני פסח.
בבית החולים שאחותי בחרה מכניסים רק שני מלווים בדיוק ולא יותר אז הדוד ישב עם משפחות נדכאות אחרות ברחבת הקבלה ופיצח גרעינים לא מלוחים.
אוכל בריאות זה לא משהו.
"סליחה, אחותי יולדת כאן ורציתי לדעת מה קורה, אם אפשר".
כשהיא שואלת אני אומר לה את השם.
הפרטי.
"אני לא זוכר" אני אומר לה "אני לא זוכר מה שם המשפחה שלה"
כנראה שהאחות מנוסה כבר בתופעות טבע שכמותי כי היא ניגשת לספר היולדות היומי ומחפשת לפי השם הפרטי.
עשרים עמודים יש בספר היומי הזה.
כנראה שהגשם עושה לכן משהו.
כשהיא עונה לי שהכל בסדר אמא שלי מתקשרת ובדרך לא דרך מבריחה אותי פנימה אל המסדרון ומשם אל תוך חדר הלידה.
אחרי שעה וחצי של לידה קשה בלי אפידורל אחותי נראית מותשת והרוגלך הקטן שלה נראה יפיוף ושובבון וכבר סופר על האצבעות כמה שעות מתחשק לו שהם ישנו בלילה.
בית חולים מוזר.
צריך כרטיס מגנטי כדי להגיע אליה, אין אפשרות לחכות במסדרון ולעשות שכונה, אי אפשר לשמוע את האח הגדול והדוד הנלהב צועק קריאות עידוד מאחורי הדלת ומקריא זמנים כדי שאפשר יהיה אחר כך לענות לילד כשישאל באיזו שעה הוא נולד.
הדוד, אגב, נולד בכל אחת משעות היממה, תלוי את מי שואלים.
אחרי מספר שעות של ללטף לה את הראש ולעשות פרצופים לרך הנולד והעוד מעט מוצף במתנות דודיות שוות לחלוטין הדוד חוזר הביתה לארוחה קצרה ומסע רכש נלהב שמניב שקית נשנושי יולדת מכובדת למדי.
עכשיו הדוד שוב בבית, תיכף מסיים לשטוף כלים ולטגן קציצות מאושרות ואז מקלחת, כמה פרקים של רקספון ומחר יום חדש.
האחיות שלי סגרו את המאפיה מה שאומר שאני דוד פעם רביעית ואחרונה.