זה רק הנשימות הקהות שלי והריח שלה בפעם האחרונה שאני לוקח איתי אל תוך הקסדה והשקט הזה אפילו אין רוח או שזה אני שלא שומע והיד שלי שמחבקת את המצערת והעצר המזורגג הזה שמונע ממני לקחת מהילד עוד קצת חום בקור הזה של הלילה והילד שנותן לי את הכל הלילה והאספלט רץ לנו מתחת לגלגלים והשקט הקר הזה שהאור הכחלחל של הירח מערה אל תוך הקסדה והפחד שלי מהפניה הבאה מהרכב הבא מהטעויות שאני עושה או עשיתי ואלו שאעשה ואותה אחת שתגרום לי למות כל הפחדים השקטים שלי ננשמים אל תוך הנשימות הקהות שלי שלא מצליחות לחתוך את הקור הזה שלא מגיע אליי בכלל והפחד שלי והרצון להימנע מעימותים ותמיד לצאת בסדר ומאיפה לעזאזל זה בכלל הגיע וכשהתשובה לא מכה בי כשהיא מגיעה גורמת לי לטרוק את המצערת על העצר הרבה פעמים אבל אין לאן לברוח יותר זה הסוף של הילד ואני לא יכול להשתמש בו לברוח מהר יותר ורחוק יותר והאספלט נשאר לי שחור מול העיניים ואני לא יודע מה לעשות עם התשובה הזו רק שצריך ומוכרח ואני משחרר את המצערת רק כדי לתדלק וזה שוב אני והילד והאספלט השקט והנשימות הקהות שלי בתוך הקסדה הריח שלה בפעם האחרונה רגע אחרי שאני יורד מהילד רגע אחרי שהשכן שלי מניח את היד שלו על הראש שלי ומברך רגע אחרי שהשער ננעל אחריי והאצבעות שלי נכרכות על הידית של הדלת האצבעות הקרות של הלילה מצליחות להיכנס.
לפני 16 שנים. 25 בנובמבר 2007 בשעה 0:35
