כשאני יושב מולו ומסתכל על הציפורניים המטופחות שלו אני מקנא קצת.
מזכירות לי את ההתנסות הבודדת שלי עם מניקור מקצועי.
חמש דקות, ארבעים שקל ועוד התווכחנו אם חוץ מלקצוץ לי ציפורניים היא גם תשייף לי אותן ואם מגיע לי גם קרם או לא.
שבועיים לא קצצתי ציפורניים ושמרתי עליהן שלא ישברו רק כדי שאוכל לבוא אליה ושיהיה לה הרבה מה לעשות.
העיניים שלי עוד לא הזדגגו והיא כבר גמרה.
"מה אתה רוצה?" הוא שואל אותי.
רציתי להגיד לו שאני רוצה להיות מסוגל להרים את סיר הקובה הענק שלי ביד אחת בלי לראות כוכבים, שלפעמים לא בא לי להשתתק ולבחון את מה שקורה לי בגוף ברגע מסויים ותנועה מסויימת. במקום זה הייתי מנומס יותר ורק אמרתי שאני רוצה שיכאב לי פחות.
זכיתי במרשם של סלקוקס 200, שוב פזיותרפיה ומרשם לרצועה שאמורה לתפוס לי את המרפק ולעשות לי רק טוב.
כשאני חוזר הביתה אני מקבל ממנה הודעה שתפקדתי נפלא בברית ושאני מוזמן לתפקד היטב גם בחתונה של חברה שלה שאני מכיר ושזה יוצא יופי.
"מה עם ההוא?" אני מנסה להתחמק
"אי אפשר"
"וההוא? הם חברים טובים, לא?"
"גם אותו אי אפשר"
"אז למה אני כן?"
"היא הטילה וטו, אני לא יכולה להגיע עם אף אחד שראה אותה ערומה"
חישוב מהיר מראה שבאמת רק אני נשארתי.
יש לי שלושה שבועות להשיג בגדים יפים או לראות אותה ערומה.
לפני 16 שנים. 26 בנובמבר 2007 בשעה 22:22