עוד לא בטוח... נראה...

בפעם הקודמת שהיא הודיעה לי שאנחנו לא מדברים יצא לי לחשוב על זה קצת.
כבר די הרבה זמן שאני חוגג כריסמס ומקבל מתנות.
זה מה שהכיל האימייל שהיא שלחה לי.
הזמנה לבוא ולחגוג איתה ליד העץ שפעם היה שלי. בתמורה לאלכוהול וחיוכים מזוייפים הייתי יכול לבחור לעצמי מתנה מהערימה, בדרך כלל היו יוצאות לי מתנות לא רעות בכלל.
אבל החלטתי שנשבר לי.
לא בא לי למכור את החיוכים שלי, צבועים ככל שיהיו, בזול. לא רוצה. תודה ושלום.
כמובן שאת המילה האחרונה היא מסמסת לי.
ואני מתעלם.
אני מוצא את עצמי מהרהר בזה כשאני עולה ויורד מהסולם וצובע את הקירות החיצוניים של הבית הזה, שהוא כל כך מבולגן ועדיין, מרגיש לי פה נעים.
אני מרגיש לא רע עם עצמי, בכלל בכלל לא רע עם עצמי וההחלטה הזו של לוותר על אנשים שלא מסתדרים לי מסביב להילה כמו שצריך. תקופה שכזו שאני מעיז יותר, משתדל שלא להיות נוקשה עם עצמי ואפילו מצליח לי.
לא תמיד, אם לומר את האמת, מצליח לי, זאת אומרת. לפעמים זה פשוט קל יותר לנזוף בעצמי ולייצר לולאות של חוסר שמיעה עצמית.
לא יודע איך להגדיר את זה אחרת, זה כאילו שאני לא מקשיב לעצמי והולך לעזאזל. זה תמיד ישאר כי זה חלק ממני אבל אני רוצה מינונים אחרים, נמוכים. רוצה יותר זמן לדברים אחרים, מהנים יותר.
"אין לו פרצוף של שולט" מסתמנת כאחת המחמאות השוות ביותר שקיבלתי בזמן האחרון. בהתחשב בעובדה שאני חושב שאני סטנדרטי לחלוטין ונורמלי זו בהחלט מחמאה מהסוג השווה יותר.

הקוראת נו"ן, אגב, מתבקשת לשתוק.

גם לצחוק למסך כשאת בטוחה שאף אחד לא שומע זה נחשב.

לפעמים גם פלצפן מהתחת מתעייף מהגדרות, מסתבר.
אז אני מסדר את הבית.
סגנון אקלקטי כזה או אחר, ספה באפור כחול, שולחן חום. מתלה למעיל שלא ישב ככה סתם על כסא באמצע הסלון, שטיח סגול עם נטיה לוורוד בחדר השינה ועוד אחד חום שמחכה שאני אואיל בטובי להחליט איפה בדיוק אני ממקם אותו.
חציתי את קו ששת החודשים בדירה הזו וכל מה שנשאר כאן זה ארגז אחד.
אחד.
בדרך כלל בשלב הזה כבר הייתי עסוק בחלומות באספמיה על הדירה החדשה, באיסוף קרטונים ופשיטות דו שעתיות על לוחות המודעות כי "צריך להתכונן מראש".
במקום זה אני מגרד עוד קצת מהקיר של המטבח ומתלבט ביני לבין עצמי באיזה חומר יהיה הכי טוב לסתום אותו.
הילד מספק לי את מכסת הנדודים שאני צריך ובצורה מוזרה מאוד, למרות שאני מרגיש שאני רק בעין הסערה, יש לי לאן לחזור.
מצחיק.
תמיד היה לי לאן לחזור. רק שעכשיו זה קצת שונה.
כל פעם קצת שונה אחר.
ודווקא אני, שמנתח כל דבר למוות ומגיע למסקנות מפגרות, פשוט מקבל את זה.
נעים לי.
טוב לי.
אני מחדש קשרים ישנים, לאט ומאוד בזהירות שלא להגיע למצב של רוויה מהר מדי.
האיש השמח שעלה למונית הלילה הקריא מודעות אבל ופרטים מתאונות שונות.
אני מתכרבל ליד החלון ומביט החוצה וחם לי.
אני אוהב שחם לי בחורף, זה מאפשר לי יציבות טובה יותר וימים אפורים פחות.
אני צריך גרביים חדשים.