"בוא לאכול איתי".
הבוס שלי.
איכשהו אני מצליח לדדות אחריו עם כל הכדורים המגעילים שאני לוקח ואפילו מצליח להעריך אותו שאנחנו לא הולכים רחוק אבל זה נעלם מהר מאוד כשהוא מזמין בנדיקטין מול העיניים הכלות שלי שמלטפות כבר שלושה ימים בקבוק של עראק נפלא מהצד החיצוני של הבקבוק.
יש לי הבהזקים של אדום וכחול מול העיניים לפעמים.
אושר.
כבר הרבה מאוד שנים שלא מתחשק לי לנהל, היו לפחות שתי הזדמנויות רשמיות להיות ראש צוות ולא התחשק לי.
נעים לי להיות האפור הזה מאחורי הקלעים, בורג חביב ונחוץ.
אני גם מאוד אוהב את העבודה שלי וניהול יקח אותי קצת רחוק ממנה.
כל זה ועוד, כנראה, מעניינים לבוס שלי את התחת.
כשפגשתי אותו ידעתי שיש לי הרבה מה ללמוד ממנו רק לא שיערתי עד כמה.
עם כל מה שקורה מסביבי והרצון שלי להתמודד אני מקשיב לו.
זה לא שמחר אני הולך לנהל אף אחד, כן, אבל החריגה מקבעון והשינויים שאני עושה ועובר ממצב סטאגנאטי יחסי למצב דינאמי מפחידים אותי קצת.
אולי כי אני פחדן, מפחד מאחריות כזו או אחרת.
ואולי אני לא, אבל כשאני לא מתאים למסגרת יותר קל לא להבין אותי.
גם זה בסדר.
הבית שלי נקי יותר ויש אוכל על הגז.
גם הנשמה שלי נקיה יותר.
רק הגוף נאכל על ידי האנטיביוטיקה אבל גם זה יעבור.
החול הרך הופך לאבנים קטנות, יציבות יותר.
עוד צעד.
עכשיו, כשהבטן שלי שוב ריקה אני יכול לקחת את הכדור האחרון להיום, לספור קצת בלב ולראות רק שחור בעיניים לשש, שבע שעות.
בעסה.
אני צריך לקום עוד חמש.
לפני 16 שנים. 4 בדצמבר 2007 בשעה 23:00
