עוד לא בטוח... נראה...

כשהייתי צעיר ואף פעם לא יפה הייתי חלק מרשימת תפוצה של החוף המזרחי, אני חושב.
מצאתי אותם בטעות והם לא שלחו אותי לעזאזל והיו נחמדים בצורה מופלאה.
יותר משלוש מאות הודעות ביום רצו שם, לא את כולן קראתי, אני מודה.
אחת מאלו שתפסו אותי היתה של מישהי שסיפרה שהגבר שלה חיקן אותה ואמר לה להחזיק.
וככה על האסלה, כשהוא מזיין לה את הפה וגומר הוא אומר לה לשחרר.
אני זוכר את ההודעה שהיא שלחה לרשימה ואיך היא תיארה את התחושה הזו של להתרוקן מצד אחד ולהתמלא מצד אחר ואיך זה הרגיש לה להיות בדיוק באמצע של כל זה.
עוברת עליי תקופה טובה, מסעירה, מעניינת ומאתגרת.
ואני חולה.
דווקא כשטוב לי הגוף שלי מפריש החוצה רעלים ואיכסה ואני באמצע.
רוצה להוציא ורוצה להכניס.
רוצה שיעבור כבר ויודע שזה ככה תמיד.
שואב את התקופה הזו בלגימות גדולות ובולע רק כדי שהסינוסיטיס המעפן הזה ישלח אותי להתכרבל בתוך סוודר עם צווארון מחבק ורך דווקא ביום הנעים הזה.
הגרמני איחר היום, בכלל מסתבר שהוא עבר לשווייץ לפני שלושה חודשים.
משום מה שווייץ מוזכרת בסביבה שלי המון בזמן האחרון.
בא לי.
שוב אני מככב.
סיפרתי לבוס שלי מה אני חושב לעשות אצל אחד הלקוחות שלנו והוא התלהב.
הבוס השני התקשר לספר לי ששבוע הבא הולך להיות לי מעניין ושאני אתכונן.
אני מרגיש כמו נגן עוגב, לא יודע מי מנפח את האוויר אבל זה מרגיש כמו האצבעות שלי על הקלידים.
הדלקתי את הדוד, אני מכורבל עדיין בתוך הסוודר ושותה מרק ירקות כמעט רותח.
אני רוצה מקלחת חמה ואורכה, כזו שתוציא אותי מוכן לאכילה ואז מיטה.
זהו.