כבר חודש שאני מנסה ולפעמים אפילו הולך לי.
אני משתדל להגיע בזמן למקומות.
למסיבה הקודמת אפילו הקדמתי, הבטיחו הרפיה ובאמת כשישבתי בספה עם הכוס הייתי רפוי.
מצאתי את עצמי חושב על זה אתמול.
הקדמתי ובמשך מעט יותר משבע עשרה דקות התנדנדתי בנדנדה מתחת לבית שלה.
כשנכנסתי סיפרתי לה שעכשיו כואבת לי גם הברך.
היא אמרה שזה קשור לשינויים ומתאים למה שאני מספר לה על עצמי.
אחרי שהיא סיימה לפרק אותי היא מספרת לי שהגוף שלי התנגד לה.
לא רציתי לצער אותה ולספר לה שזה עוד אחרי שבמודע הרפיתי אותו ושזה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע ונוקשה.
אזור הנוחות שלי.
זה לא שאני לא רוצה להרגיש יותר טוב אבל אני מכיר את הכאן ועכשיו ומכיר את הכאב שלי שמשמש כמגן לפעמים ותירוץ בפעמים אחרות.
זה לא כאב פנטום והוא אמיתי לגמרי אבל ככה גם איזור הנוחות שלי שאני מנסה לצאת ממנו אל עבר איזור נוחות אחר והרבה יותר טוב.
היא ביקשה שאשים לב למה שקורה בגוף שלי במהלך השבוע עד הפגישה הבאה.
אחרי שינה הזויה אני מתעורר מופתע לחלוטין לבוקר של כאב נסבל.
כמעט.
באינטרוולים די קבועים הוא מתחלף בכאב שגורם לי לחפש את הקרירות של השולחן כנגד המצח שלי.
כאב מקפל.
כזה שלפעמים אני שוכח איך להכיל אותו והוא נשפך ממני החוצה ואני כמעט רואה אותו כשהוא מפכה לי החוצה מתוך העיניים.
אני חושב עליו כשאני מכרסם גוש של גבינה כחולה.
הימים שלי מתמלאים לאט לאט ביותר רגעים של עשיה, טוב לי יותר בעבודה, טוב לי יותר עם החברים שלי וגם עם אנשים אחרים שנכנסים או לא אל תוך חיי.
והכאב הזה אומר לי שזה בסדר. מגיע לי גם זמן לעצמי ולחברים ולא רק זמן אלא עוד הרבה דברים אחרים, גם.
ושאני צריך לשים לב, כי הוא חד וממוקד ולא מעומעם וחסר החלטיות.
הוא דורש תשומת לב וחושף אותי אל אנשים אחרים וכתף אחת או שתיים.
אמיר והלהקה שלו היו יותר ממדהימים הערב.
קצת לפני, האישה הנפלאה בחנות עם הריח של הלבנדר אמרה שהיא תוכל להשיג לי את הסדרה שאני מחפש כבר הרבה זמן ועוד באנגלית.
רגע אחרי שאני מסיים לרחרח את הספר שהיא דוחפת לי ליד, אני נזכר במשפט שפעם היא אמרה לי "כל ילד צריך שתהיה לו ספרנית" ובתוך גל הכאב ששוטף אותי ברגע אני מוצא את עצמי בתוך תערובת של חיוך וגעגוע לספרנית שלי מפעם ולשעת הסיפור שהיא היתה מארגנת במחלקה של הילדים.
נמאס לי להיות רופס.
אז אני מתחיל לזוז.
קצת.
פיפי ולישון.
לפני 16 שנים. 17 בדצמבר 2007 בשעה 23:42
