עוד לא בטוח... נראה...

כשאני פותח את העיניים אלו העיניים הכחולות אפורות של אחותה שמביטות בי בחזרה.
ההבהקים הלבנים שאני רואה בעיניים שלה מזכירים לי את העננים מהטיול האחרון לרמה והחיוך שלה נענה באחד משלי.
בכל פעם שאני פוגש אותה קורים לי דברים נפלאים ואני לא מתאפק ואומר לה את זה.
ביקרתי אצל הרפלקסולוגית שלי וסיפרתי לה על השבוע האחרון ועל הכאבים ועל הקצת הפוגות שהיו ועל זה שפתאום היו בכלל הפוגות שכמעט לא כאב לי.
כמעט.
היא פירקה אותי לחתיכות קטנות קטנות אתמול, כל כך אינטנסיבית שהגוף שלי התייאש מלהחזיק את הכאב שלי בתוכו ופשוט שיחרר ולרגע הייתי כאחד האדם.
אבל מוזר ומיוחד כי זה אני, בכל זאת.
חזרתי הביתה לתה חם ובלי עראק למרות הבקבוק החדש והסופר דופר נחמד שיושב אצלי על השיש.
חצי מבן הזוג שלו כבר מצא את עצמו מחמם לי את הגוף מבפנים בהופעה ולא התאפקתי ולקחתי אחד שלם הביתה שכבר חסרים ממנו כך וכך שלוקים.
יותר מדי קצרה ההופעה הזו.
יותר מדי קצרה.
הבוס שלי עובד עליי קשה כשזה מגיע להערכות זמנים וכמה שהוא נחמד וסבלני כלפיי עדיין קשה לי עם זה. אני לומד בדרך הקשה כשאני טועה ובדרך העוד יותר קשה כשאני צודק.
אני מתאפק מלשאול אותו למה הוא משקיע בי ככה, זה מרגיש לי גדול יותר מסתם כדי שהחברה תרוויח יותר כי אני טוב יותר.
אבל אני באמת טוב יותר.
חד וממוקד.
זה עושה לי טוב.
שנה שלמה שאני איתו ואיתו ואני רק גדל ולומד וגיליתי שהם מספרים לאנשים שאני טוב. גיליתי את זה ממש במקרה ממישהו שיצא לי לדבר איתו.
לא ידעתי איך לאכול את זה ברגע הראשון אבל ברגע השני האוויר שהכנסתי לגוף היה איכותי הרבה הרבה יותר מזה שאני בדרך כלל נושם.
ככה זה כשהראש בעננים.
האוויר שם טוב יותר, מסתבר.
מפתיע אותי שאני רוצה שהחברה תתרחב, שיהיה לכולנו טוב, שיבואו עוד אנשים טובים ושמחים כמו כל אלה שעובדים איתנו עכשיו שזה טבעי אבל מה שלא טבעי זה שאני אפילו לא חושב לבקש העלאה. כלומר, כן, באיזשהו שלב אני אבקש אבל עכשיו זה משום מה לא לחוץ לי. במקומות אחרים כבר מזמן הייתי מתייצב אצל הביג בוס ומתעניין במשכורת-התיכף-ומיד-גדלה-שלי ועכשיו לא.
אפשר לחשוב שהחברה שלי שכל כך איכפת לי אבל יש לי מספיק כסף לדלק, לטיפולים של הילד, לאוכל ושכירות, המינוס הולך ונעלם ויש לי אפילו קצת כסף לעצמי. כן, הייתי מסתדר נפלא עם עוד, בהחלט, אבל אני מרוצה גם ככה. אפשר לחכות עוד קצת עם ההעלאה, לדעתי.
גיליתי שאני מאותגר קנייתית, כלומר, אין לי שום בעיה לקנות כל מיני דברים.
הבעיה היא בלקנות את מה שאני צריך.
אני פשוט איום, איום.
הלכתי לחפש מתנות וקצת בגדים וחזרתי עם שלושה ספרים וכמעט סיר מהמשביר.
ובעטתי לפסל אחד בקערת מטבעות.
בטעות.
באמת שבטעות.
בשקט בשקט אני מודה שהלאסוף את המטבעות אחר כך היה פחות להיט מלראות את הקערה מתהפכת באוויר וממטירה מטבעות עם כל זה שזה היה בטעות.
אני היסטרי, ככה הנו"ן אמרה לי היום כשהתקשרתי לספר לה שהקטנצ'יק בבית חולים עם דלקת אזניים שפוצצה לו את עור התוף ושהידיים שלי רועדות.
הוא ישאר שם לפחות עד מחר ואחותי מתעקשת לסרב לאפשר לרופאים לשאוב לו נוזלים מעמוד השדרה.
אני לא במקום שמאפשר לתת עצות אבל לא נראה לי שאפשר לבקש מילד בן חודש לשכב על הצד ולא לזוז לשעה וקצת כי אחרת יש סיכוי שאת "יותר חזק מסופרמן" הוא יחווה מהצד של ה"נוסע".
אם התרביות יחזרו תקינות יש מצב שהוא ישתחרר מחר ואחד הרופאים אמר לה שבגלל שהוא כזה קטן עור התוף שלו יתאחה.
זה משמח אותי אבל לא מוריד מרמת הלחץ שלי אפילו לא קצת.
לחובבי הגרביים הממוסמרות לכרכוב האח, שיהיה לכולנו חג שמח.
פעם ראשונה שלי בלי האשוח מפלסטיק שנשאר אצלה והעץ שחי בעציץ מהגינה מתפקד נפלא במקומו.