בהחלטה של רגע אני מחליט לחוות את הבוקר הזה בצורה קצת אחרת ומשאיר את הילד בבית שיתחמם בשמש.
במהלך השבוע גיליתי עליו שברי קרח בבקרים אז שינוח קצת.
בשבוע שעבר גירדתי שישים שקל והשבוע כשאני עובר לידה ואומר לה שלום אני קונה כרטיס בעשרה שקלים ומגרד לעצמי חמישים שקל.
אני מסתובב לי ברחוב ובחורות חולצות שד ומניקות תינוקות עטופים בשכבות אינסופיות לא לפני שהן מנענעות, פיטמה כהה של האחת ובהירה של האחרת, לעברי בחיוך חצי מתריס שנענה בחיוך חם ומאושר מהצד שלי.
בחנות הספרים יש רק ספר אחד מכל אלו שאני מחפש, למרות שהמוכר הנחמד יודע בדיוק על מה אני מדבר.
אבל אין להם.
אני כמעט מתייאש מלמצוא את מה שאני צריך אבל אישה נחמדה מפנה אותי לחנות מוזרה אחרת ואני עוזר לאיש זקן אחד שעומד על סולם בזמן שאשתו מחטטת בצד השני של החנות ומוצאת עבורי את מה שאני מחפש.
רגע אחרי שאני ממשמש אבא קובנר עבש באיזה דוכן שאני מוצא ברחוב אני חוצה את הכביש ואיש אחד עם כיפה מתגבר על ההלם שלו.
אחרי שאנחנו מחליפים שטרות ושקיות מרשרות הוא מודיע לי שעד היום רק נשים קנו ממנו.
גם בבבית המרקחת הזה אין פרופוליפס וכל התחליפים אזלו, כאילו שהם באמת עוזרים לי.
השפתיים שלי יבשות ואני מחייך רק בלב וקצת בעיניים.
בדרך הביתה אני מאט כדי להספיק והיא מסתובבת פתאום ותופסת אותי לא מוכן, בוהה לה בתחת.
לוקח לי שניה להבין שהיא מחייכת אליי ולמרות השפתיים אני מחייך בחזרה וכל הדרך עד לתחנת הרכבת היא מנענעת את התחת שלה בשבילי.
רגע לפני שהיא נעלמת בכניסה אני מנפנף לה עם היד ומספיק לעשות שוק מאוחר, קצת לפני שנסגרות הבאסטות.
כשאני מגיע הביתה אני אוכל קצת בורקסים עם חתיכות של ביצה קשה ונושם עמוק.
חצי יום מוזר.
תיכף אני הולך לקרצף את האמא של הרצפה פה ואז לבשל קצת או לנוח קצת או לקרוא קצת או משהו.
ככה
בדיוק
צריך להתחיל שבוע.
לפני 16 שנים. 18 בינואר 2008 בשעה 14:39
